נחמת שוטים: השמאל חייב ייצוג אותנטי

האפשרות הקשה שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה מתקבלת אצל כמה מחבריי בשמאל בשוויון נפש. הטענה החוזרת היא שמרצ מפלגה אידאולוגית ומיוחדת, אבל לא תרמה דבר עד היום ולא השפיעה במאומה, מלבד פרובוקציות שלא הוסיפו דבר. ההתבטאות לפני כשבוע של ג'ידא רינאווי זועבי, מספר ארבע ברשימה, כי תימנע בהצבעה על חוק טיפולי ההמרה, הכעיסה את הציבור הליברלי והרחיקה אותו עוד יותר ממרצ. ההתנצלות המאוחרת שלה לא שינתה הרבה.

השמאל הקלאסי הולך ונעלם מול עינינו, תוך מאבקי התאבדות בין העבודה ומרצ, אבל לשמאלנים יש הסברים מעניינים ומנחמים כאחד. הם טוענים שהציבור ימני, אבל המדינה וראשי המפלגות הולכים לכיוון ההפוך. יאיר לפיד, שגדל בבית ימני, נשם את האיבה לשמאל ומגדיר עצמו איש ימין – מסכים היום לשותפות פוליטית עם הרשימה המשותפת ואפילו למנות שר ערבי. תמיכתו בשלטון החוק ובזכויות הפרט מעידה שהוא עמוק בשמאל. מי צריך את מפלגת העבודה כשיש עמדות כאלה ביש עתיד?

גם אביגדור ליברמן הולך לכאורה שמאלה. הוא מתנגד עכשיו לחוק הלאום ומתבטא גם נגד חוק קמיניץ, שנועד להיאבק בבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. לפני הבחירות האחרונות ליברמן היה מוכן לקבל את תמיכת הרשימה המשותפת כדי להפיל את נתניהו. היום הוא אומר שיאיר גולן ממרצ ראוי ועדיף מבחינתו על איתמר בן־גביר. ליברמן, אביר הטרנספר, שותפו לשעבר של רחבעם זאבי, הפך בעיני אנשים שאני מכיר לאיש שמאל לכל דבר, לגיטימי וחביב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אליפות ישראל בשחמט 2021
– הבחירות החלו: נציגי ישראל ברחבי העולם מצביעים לכנסת ה-24
– צה"ל הגיע לחסינות עדר, כיצד ישפיעו המתגייסים החדשים?

נפתלי בנט מקים את הימין החדש או את ימינה, אבל נוטש את מפלגות הציונות הדתית שנראות לו חרד"ליות וקיצוניות מדי ומחפש את קולות המצביעים הליברליים במרכז ובשמאל. פעם זה מצליח לו יותר ופעם פחות. גדעון סער אמנם מתרסק בסקרים, אבל עדיין מציג את הפנים היפות של אלה שתומכים בעליונות המשפט ובשמירה על אוכפי החוק. כך הוא קורץ למצביעים מהמרכז־שמאל שנקעה נפשם מדרכיו הנלוזות של ראש הממשלה מול שומרי הסף. שלשום אמר סער בוועידת עיתון הארץ: "לא אתנגד להגיע להסכם עם מי שיחליף את אבו־מאזן". עוד סיסמה חסרת בסיס היתכנות.
אפילו ראש הממשלה נתניהו מחפש בכל הזדמנות שותפים ממרכז המפה ושמאלה, כדי לאזן את ממשלתו ואת עצמו מפני השפעות הימין. במילים אחרות, הימין כבש את השמאל, אך בדרך אימץ את תפיסותיו. אז מי צריך בכלל שמאל לא יעיל?

בהקשר הזה קיימת תזה חדשה בשיח של אנשי השמאל המיואש. מפלגות השמאל נכשלות, נמחקות, לא עוברות את אחוז החסימה? לא נורא. יש עמותות שמאל הרבה יותר זריזות, מעודכנות ומתוקשרות. הן כבר יעשו את העבודה.

קרב מבוים

קצת קשה לשכנע את החבורה הזאת, שאני מכנה "השמאל למען הימין". הם לא מבינים שאין איש בימין, גם אם הוא מתנגד לנתניהו, שתומך באמת בעמדות השמאל. הכול אצלם עניין של אינטרס ומצב רוח ציבורי משתנה, שצריך להתאים לו עמדות נוחות לפי שעה. זה לא הולך ככה. השמאל הוא משנה אידאולוגית, חברתית וכלכלית עמוקה. הוא בעד חלוקת הארץ ופתרון מובהק של שתי המדינות. הוא מאגד בתוכו סט ערכים של שוויון אזרחי, מגזרי ומגדרי. אי אפשר לשלוף מתוכו את מה שטוב לך כדי למשוך קולות ממקומות לא צפויים.

יאיר לפיד הוא איש נחמד ותומך בזכויות האזרח, אבל הוא לא סוציאליסט בהשקפתו וגם לא מחפש פתרון מדיני שיציל את ישראל מהסכנה הדו־לאומית. לפיד היה שר בקבינט המדיני־ביטחוני, והוא יו"ר מפלגה חשובה כבר הרבה שנים. לא זכורה לי פגישה אחת שלו עם מנהיג פלסטיני בכיר או זוטר, או יוזמה מדינית של ממש מעבר לאמירות כלליות ולא מחייבות. גם אם כיום אפשר לומר שהעניין הפלסטיני לא עומד בכלל על הפרק, איש שמאל אמיתי מעלה את הנושא בכל הזדמנות ונכנס לעובי הקורה, כי האלטרנטיבה היא הרת אסון וכנראה גם בלתי הפיכה. אסור להתייאש. "בקש שלום ורדפהו", אומר הפסוק בתהילים. לא בדובאי או בבחריין. ברמאללה.

זה לא שלפיד וליברמן אוהבים פתאום את הרשימה המשותפת או את רע"מ. הם משתמשים בהן כדי לנסות להפיל את נתניהו. לפיד כינה את אנשי הרשימה הזועביז, כשזה התאים לו. על ליברמן לא צריך להכביר מילים. אנשי שמאל נופלים לפתע לרגליו, מתפתים מול האמירות המתונות שלו ומלחמתו המתמדת בנתניהו, שרק סכסוך אישי מזעזע עומד מאחוריה ולא שום אידאולוגיה. אנשי השמאל לוחמי החוק מוכנים לשכוח את פרשיות ישראל ביתנו, מפלגתו של ליברמן, שהן ביטוי מובהק לשחיתות שלטונית חסרת תקדים וחמורה פי כמה וכמה מכל תיקי נתניהו. לא מפליא שכמה מחבריו הטובים של ליברמן, בכירי המפלגה, מצאו עצמם בכלא או שהם בדרך לשם.

לפיד היה שר בקבינט והוא יו"ר מפלגה חשובה. לא זכורה לי פגישה אחת שלו עם מנהיג פלסטיני, או יוזמה מדינית מעבר לאמירות כלליות

גם נפתלי בנט לא יהפוך את עורו. אפשר בהחלט להתרשם מהמסירות שגילה בימי הקורונה וממאבקו למען פרנסה, אבל איש מרכז־שמאל לא יכול להצביע בעבור מי שתומך בסיפוח השטחים. אני גם לא מתרשם במיוחד מקרבות הרחוב שמנהלים בנט ובצלאל סמוטריץ'. לדעתי הכול מבוים. שניהם מנהלים דרבי על הקולות הדתיים־לאומיים, מציתים את מדורת השבט, מגייסים את חובשי הכיפה הסרוגה למלחמה רבתי על הבית, וכך מונעים זליגה של קולות לליכוד או לתקווה חדשה של סער. על הדרך בנט מציג פנים יפות ושונות לכאורה של הציונות הדתית, ומושך גם קולות במרכז.

החברים האלה לא יכולים להחליף את השמאל. הם אולי מספחים את עמדות השמאל, אבל לא מאמצים אותן ולא יאמצו. אף אחד לא יהפוך לשלי יחימוביץ' אחרי שיקבל את הכוח שהוא מבקש. במדינה דמוקרטית, גם אנשי ימין צריכים לשאוף לשמאל פרלמנטרי אופוזיציוני יציב. מפלגת העבודה ניצלה ברגע האחרון, אחרי מאבק ראוי לציון שניהלה מרב מיכאלי. מרצ נלחמת עכשיו על חייה, ואסור לתת לה ליפול. בשתי המפלגות ישנם מועמדים בעייתיים ונשמעות התבטאויות מעוררות תרעומת, אבל האורגן הפוליטי חשוב, והוא הרבה יותר אמין מעמותות או ארגונים חוץ־פרלמנטריים, שהמניעים שלהם לא תמיד נהירים וברורים.

בקיצור, השמאל חייב ייצוג אותנטי, אמיתי, בסיסי, גם אם סדר היום מתהפך והחיתוכים הפוליטיים משתנים. אסור לו לסמוך על הימין, שעוטה על פניו מסכה ומתחפש לשוחר שלום וצדק עולמי.