ארגוני מודיעין ממשלתיים נמדדים לא רק ביכולתם לזהות איומים, אלא גם במסוגלותם להעריך את המשקל והפרופורציות של כל איום. באופן טבעי, קהיליית המודיעין מתמקדת בעיקר באיומים פיזיים, ישירים או עקיפים, מהתארגנויות טרור מקומיות ועד לאיומים אסטרטגיים מהסוג שמציב פרויקט הגרעין האיראני. בניגוד לכך, באיומי "צווארון לבן" עוסקים בעיקר אנשי משרד החוץ והמחלקות הבינלאומיות במשרד המשפטים. מטבע הדברים, הם מכירים כלים משפטיים ומדיניים, ופחות רגילים לחשוב במונחים של איסוף, מחקר ואסטרטגיות סיכול. לא בטוח שזה מספיק לאתגר הנוכחי שמציבה לפני ישראל החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC). עם השנים, ככל שמתפתח הדין הבינלאומי ואיתו מנגנוני הסנקציות והענישה הכלכלית הבינלאומית, זירת המשפט הבינלאומי הופכת אקוטית לביטחון הלאומי.
החלטת בית הדין בהאג לפתוח בחקירת מבצע צוק איתן ומפעל ההתיישבות ביו"ש מאיימת אישית על חברי קבינט ובכירי צה"ל שהיו שותפים לאירועים הנחקרים, אבל זה החלק הקטן בְּפִגעה הרע. הבכירים הללו צפויים להיפגע ברמה האישית כי בית הדין עשוי להוציא צווי מעצר בינלאומיים לצורך חקירה, סביר להניח שהצווים יהיו חשאיים, מה שעלול לקרקע את הבכירים הישראלים ולפגוע בחופש התנועה שלהם. אולם פגיעתה של הנשורת המדינית ההיקפית תהיה רחבה הרבה יותר. ראשית באפקט המצנן שהאירוע צפוי להטיל על חברי קבינט וקצינים בכירים בהווה, שיחששו להחליט החלטות ענייניות בנושאי ביטחון והתיישבות, ושנית במיתוגה של ישראל כמדינה מצורעת שאיננה עומדת בסטנדרטים אתיים של העולם המערבי המוסרי־נאור בעיני עצמו.
התמודדות עם איום כזה חייבת להיות באמצעות אסטרטגיה רחבה, אשר כוללת שלוש זרועות: הראשונה היא הפעלת לחץ ישיר על בית הדין בהאג בכל אמצעי מדיני אפשרי. השבוע דוּוח על תיאום בין ישראל לממשל ביידן בנושא, אולם לאור העובדה שהנשיא החדש מקיץ ומרנן מעפר את מדיניות החוץ ההרסנית של אובמה, קשה להניח שממנו תצמח ישועה. השנייה היא כיבוי המוטיבציה של ה"תובעת" העיקרית – הרשות הפלסטינית – באמצעות הצרה דרמטית של חופש הפעולה הכלכלי וחופש התנועה של בכירי הרשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קמפיין הייטק חדש: הטכנולוגיה נרתמת למען קידום נשים
– בג"ץ: העברת פרטי לא־מחוסנים זו שחיקת הזכות לפרטיות
– תקווה חדשה צונחת בסקרים, וסער משנה כיוון
הזרוע השלישית היא מאבק ישיר לחשיפת השקר. בהקשר הזה כדאי להתעכב על ההתכתשות שפרצה השבוע ברשתות החברתיות בין הארגונים "עד כאן" ל"שוברים שתיקה" בעקבות שתי תביעות דיבה טריות שהגיש הראשון נגד האחרון.
שוברים שתיקה, למרות תקציבו הנדיב, סובל מסטנדרטים ירודים של תחקיר ואימות עובדות. זאת הייתה התחושה שלי עוד מספרון העדויות השחור שהוציא הארגון לאחר מבצע צוק איתן: המון צבע מגזיני, טקסטים עם "מוזיקה" של ג'נוסייד, לצד מעט מאוד כרוניקה עובדתית מהודקת ומדויקת מהסוג שמאפיין תחקירים עיתונאיים או צבאיים. ולמרות המסד העובדתי הרעוע, איש לא הרים עד כה את הכפפה והעמיד את הפרסומים של שוברים שתיקה לבחינה משפטית מדוקדקת. במובן זה תביעת הדיבה שהגיש ארגון "עד כאן" בשם לוחמים ששירתו בצוק איתן (באמצעות עו"ד מיכאל דבורין), היא הזדמנות נהדרת לבירור משפטי של מסמכי "שוברים שתיקה", שלא יהיה מופרך להניח שהם ודומיהם עמדו בבסיס החלטת התובעת בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל.
הדלק שמניע את ההכפשות
אחד הסיפורים העומדים בבסיס התביעה הוא "עדות" על זקן פלסטיני שכביכול נקבר בחיים ברצועת עזה, פרקטיקה אכזרית במיוחד של מחבלי דאעש. כך נכתב בחוברת של שוברים שתיקה: "היה מקרה שהיה בחור זקן שהגיע ולכולם צלצל 'זקן ממולכד' (באירוע אחר בגזרה התקרב אדם מבוגר לחיילים והשליך עליהם רימון; י"י). הבחור שהיה בעמדה, לא יודע מה עבר עליו, ראה אזרח, ירה עליו, לא פגע כל כך טוב… אף פרמדיק לא רצה ללכת לטפל בו. לכולם היה ברור שאחד משני דברים קורים עכשיו: או שנותנים לו למות, או שגואלים אותו מייסוריו. בסופו של דבר גאלו אותו מייסוריו, בא D9, הרים עליו סוללה וככה גמרו את הסיפור הזה. בשביל לא להתעסק אם ממולכד או לא ממולכד, זה לא באמת עניין אף אחד, מגיע D9, מרים סוללה על הגופה שלו וזהו".
הפאשלה של שוברים שתיקה התחילה בעבודה רשלנית. הם הביאו שלוש גרסאות שונות לסיפור: לפי אחת מהן הוא נקבר חי, לפי השנייה ירו לו קודם כדור בראש, לפי השלישית ירו בו שני כדורים לשעשוע. שוברים שתיקה לא בדקו את היחס שבין הגרסאות הסותרות. בהמשך התברר שחלק מה"עדים" כלל לא נכחו באירוע ורק שמעו על הסיפור מכלי שני או שלישי. התביעה טוענת ששוברים שתיקה ידעו על כך והתעלמו.
אולם מה שחולל את המהפך היה סרטון ממצלמת ראש, מקסדתו של אחד הלוחמים שהשתתפו באירוע. הלוחם המצלם נשמע מזהיר את הקצין שלו שלא יחצה את הרחוב החשוף לצלפים, ולא יתקרב לפלסטיני הפצוע מחשש שהוא ממולכד. בצילום נראה הקצין מחרף נפשו ומגיע לפלסטיני השרוע על הארץ, כדי לראות אם הוא לא ממולכד ואפשר לטפל בו. בהמשך נשלח אליו חובש ואף רופא גדודי, והם קובעים את מותו. רק מאוחר יותר נקברה הגופה בצורה מסודרת. בין זה לבין אירוע קבורה אכזרית של אדם חי הפער תהומי.
צריך לקוות שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יצטרף להליך כפי שעשה במשפט הדיבה שנוהל נגד מוחמד בכרי על הסרט "ג'נין ג'נין". להצטרפות של היועץ – שמעבר לתפקידו הוא אחד השחקנים הבכירים והמוערכים בזירת המשפט הבינלאומי – תהיה משמעות החורגת מגדרה של התביעה הספציפית. ניהול הליך הוכחות מלא ותרגום כתבי הטענות והפרוטוקולים לאנגלית עשויים לסייע לישראל במאבק ההסברה מול בית הדין הפלילי בהאג.
היועמ"ש מנדלבליט הוא אחד השחקנים המוערכים בתחום הדין הבינלאומי. הצטרפותו לתביעה נגד שוברים שתיקה תסייע לישראל במלחמת ההסברה מול האג
כשמדברים על אנטישמיות מודרנית צריך לדבר גם על הכסף. בין השנים 2017 ל־2019 קיבל ארגון "שוברים שתיקה" תרומות מממשלות זרות בסך של יותר מ־12 מיליון שקל, שהם 55 אחוזים מתקציבו הכולל, לפי דו"ח ארגון NGO מוניטור.
35 ארגוני שמאל־רדיקלי נסקרו בדו"ח הזה שפורסם השבוע, ואחד הפרמטרים להוספת ארגון לרשימה היה: "מבצעים אחוז ניכר מפעילותם מחוץ לישראל, כולל שידול ופניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי על מנת להעמיד לדין נושאי משרה ישראלים או את ישראל". ומכאן למספרים: כלל הארגונים קיבלו בתקופה הזאת תרומות בסך 319 מיליון שקל. 58 אחוז מהסכום הזה התקבל מ־22 ישויות מדיניות זרות, כאשר גרמניה מובילה עם יותר מ־43 מיליון שקלים, ואחריה האיחוד האירופי והולנד.
134 מיליון שקל מתקציב הארגונים מגיע ממקורות פרטיים, ואותם מובילה הקרן החדשה לישראל (16%), ו־51 מיליון שקל מגיע ממוסדות דת נוצריים. חלק מהארגונים הנתמכים עמדו בראש החץ של הקמפיין הבינלאומי לפתיחה בחקירה של ביה"ד הפלילי בהאג. קמפיין שנחל הצלחה. כך למשל, בינואר 2021 השיק ארגון "בצלם" קמפיין המכנה את ישראל מדינת "אפרטהייד", ומעמיק את קמפיין התמיכה בסנקציות בינלאומיות נגד ישראל. מממניו של בצלם כוללים את האיחוד האירופי, ספרד, דנמרק, שווייץ, נורווגיה, שוודיה ועוד. למספרים הללו יש משמעות: בית הדין בהאג הוא המשך המלחמה המדינית של שונאי ישראל, רק בכלים אחרים.
