רבקה ומאיר ספיר נמנו על קבוצת החלוצים שייסדה את קבוצת "כנרת" שעל שפת הכנרת. שניהם עלו לישראל מווילנה בירת ליטא במסגרת העלייה השלישית והשאירו בגולה משפחה וחברים, כדי להצטרף למפעל הציוני בארץ ישראל. הם היו אנשי כפיים, סללו כבישים, בנו בתים ועבדו בחקלאות.
ב-1935 נולדה ביתם הגדולה נעמי, שלימים תהפוך להיות המשוררת הגדולה נעמי שמר. נעמי גדלה תחת שבטה הקשוחה של רבקה אימה. היא הייתה פועלת חרוצה שלא ויתרה לביתה ודחפה אותה ללמוד מוזיקה למרות שזה היה נראה בלתי אפשרי במציאות החיים בקיבוץ של שנות הארבעים.
את הרוך והאהבה היא קיבלה דווקא מאביה, מאיר. איש שמח שיודע ליהנות מכל דבר, בעל חוש הומור ורגש. מאיר ספיר היה מרבה להאזין לחזנות והיה שר לילדיו הרבה שירים חסידיים. הוא נפטר ב-1960 כשנעמי הייתה בת 25 בלבד. כל חייה היא התגעגעה אליו ואף העידה כי הושפעה ממנו כשכתבה את "ירושלים של זהב".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן"
– ההכנסות ממיסים נשחקו: פחות דלק, יותר סיגריות
– יום דיכוי האישה: "חוק המשפחה" מחזיר את מצרים אחורה
אחד מהניגונים שהיה שגור בפיו של מאיר היה "יבנה המקדש" שהיה נפוץ בקרב בני העלייה השלישית ובהשראתו כתבה נעמי שמר את השיר "שירו של אבא" שבוצע לראשונה ב-1966 ומאז זכה לעשרות ביצועים.
שירו של אבא – נעמי שמר
אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש
לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש
כי מן האבנים האלה יבנה מקדש
אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר
כי מן הארזים האלה ייבנה ההר
…
אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש
שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש
ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש!
(מילים ולחן: נעמי שמר)
בשיר הזה מבטאת נעמי את התקווה שלה להקמת בית המקדש השלישי. לפי השיר, כל אחד ואחד מקרב במעשים הקטנים שלו את בניית המקדש.
שני הבתים הראשונים רומזים לעבודות הכפיים של הוריה של נעמי שמר שבשתי ידיהם תרמו תרומה משמעותית לתהליך חזרת עם ישראל לארצו ולקירוב הגאולה. בבית האחרון היא רומזת לתרומתה שלה לבניין המקדש, כתיבת שירים שנשאבים ממעיין החכמה בן האלפיים אבל כל אחד מהם חדש. תרומה זו היא אמנם שונה מזו של הוריה, אבל לא פחות חשובה.
כל אחד מאתנו, אומרת המשוררת, במעשיו הישירים או באופן עקיף תורם את התרומה שלו לבניין המקדש.
גם בתהליך הקמת המשכן הייתה מעורבות קטנה של כל אחד מבני ישראל. הפרשיות שאנו קוראים השבת מתארות כיצד כל אחד מהעם תרם את תרומתו. מי שהיה נדיב לב הביא את זהבו ותכשיטיו, אישה שהייתה חכמת לב עסקה במלאכת הטוויה, הנשיאים ראשי העם נתנו תרומה מיוחדת את אבני החושן. על המלאכה הופקדו אנשים חכמים ונבונים – בצלאל משבט יהודה הגדול ואהליאב משבט דן שהיה קטן ואחד משבטי בני השפחות וכך היו בעצמם ייצוג של חלקים שונים בעם.
ימי בניית המשכן במדבר היו ימים של אחדות גדולה בעם שכולו עסק יחד בתרומה ובבניין. את האחדות הזו עלינו לשחזר גם כעת בדורות שבונים את הבית השלישי.
רבי טרפון אמר במסכת אבות "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". באופן אישי אין בכוחו של אי מאתנו "לגמור את המלאכה" ולהביא את הגאולה, אבל יש לנו חובה לקחת חלק במלאכה. אם אחד ייתן את האבנים שלו ואחר את עציו ומישהו יביא את שירו, ביחד ייבנה המקדש.
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
