שכחו אותם בבית: אסור להתעלם מהילדים המבודדים

לראשונה זה שנה יצאנו שלשום, כמה זוגות חברים, למסעדה בתל־אביב. לאורך רחוב אבן־גבירול לא יכולנו להסיר את החיוך מהפנים. מאות אנשים מבלים, סועדים, אוכלים, נהנים. הלאוסטרליה היינו, הלניו־זילנד דמינו. מכל העולם מתקשרים, אבל הפעם באמת. כי כאן, בארץ הקודש, קורה ממש עכשיו נס היציאה מהקורונה. נתוני התחלואה הקשה יורדים חדות, מחלקות קורונה בבתי חולים נסגרות בזו אחר זו, ושלא כמו בסיומם של סגרים קודמים, נדמה שהפעם יש תקווה ממשית לכך שמשבר הקורונה יעבור בקרוב לתחום ההיסטוריה.

זה קורה כמובן בזכות החיסונים. מדינת ישראל השכילה להתנפל ראשונה בעולם על האתגר הזה, ומתברר שהיא יכולה לו. אם לא תצוץ חלילה מוטציה שתעקוף את החיסון (הקונצנזוס המדעי הוא שהסיכויים לכך קלושים, תודה לאל) או שתפגע בעוצמה בילדים (כנ"ל), נוכל באמת לחזור לחיינו כפי שהכרנו אותם לפני פרוץ המגפה.
האופטימיות מוצדקת, אך יש עדיין נקודה אחת שחורה שמעיבה על השמחה המתפרצת שמגיעה לנו אחרי שנה קשה; נקודה אחת, מציקה ומרגיזה במיוחד: בידודי תלמידים במערכת החינוך. אם נתמקד יותר: בידודי ילדים בגילאי הגן ובכיתות א'־ג'. תלמידים מעבר לכיתות הללו יכולים להסתדר בדרך כלל לבדם רוב תקופת הבידוד. זה מבאס, מציק ולא נוח כשכולם סביבך חוגגים את החיים מחדש ואתה ספון בחדר – מעין אנדרטה לא אסתטית במיוחד לתקופת המשבר – אבל מילא. יש מחשבים, יש ספרים, יש נטפליקס. בגילים הצעירים יותר, כל בידוד מכניס משפחות שלמות לסחרור מחודש, לתסכול ולייאוש.

הנה, אני למשל. אחרי חודש וחצי של סגר מחניק חזרו ארבעת ילדיי ללימודים, ובהם גם עומר, תלמיד גן חובה. יומיים הספיקו לו ולחבריו ליהנות זה מחברתו של זה, לפני שנכנסו כולם לבידוד של עשרה ימים לפחות בעקבות מישהי מצוות הגן שלא הייתה מחוסנת בחיסון השני, נדבקה וחלתה. מכיוון ששני ההורים בבית מחוסנים, הבידוד הפעם קל יותר משלושת קודמיו: יכולנו, למשל, לצאת מהבית אחרי שעת ההירדמות של המבודד האומלל. ובכל זאת החוויה מתסכלת וקשה, בעיקר לילד כמובן, אך גם למשפחות. בכל יום יש עשרות אלפי ילדים מבודדים, ולפיכך מאות אלפים שלא באמת יכולים לצאת מהקורונה אם מישהו לא יקום ויעשה מעשה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם בג"ץ עומד לבטל מגבלות על טיסות?
– לאן נעלמה "הציונות הדתית" מהקמפיין שלה לחסידי חב"ד?
– עתידה של משרפת מעלה אדומים מוטל בספק

מה אפשר לעשות, אתם שואלים? לא מעט. ראשית – צוותי ההוראה שילדינו פוגשים בבתי הספר ובגנים חייבים להיות מחוסנים או מחלימים. מי שאינו יכול או אינו רוצה להתחסן – שיתכבד וישב בביתו עד תום המשבר כליל, או שיטריח את עצמו ויעבור שתי בדיקות לפחות בשבוע. את הבירוקרטיה, העיכובים המשפטיים והאיומים של יפה בן־דוד יש לטאטא במהירות הבזק, כדי לתת לנו, ההורים שהם במקרה גם הצרכנים במערכת החינוך הזו, את השירות המגיע לנו.

לא מזמן, בדצמבר 2020, איימה מזכ"לית הסתדרות המורים בסכסוך עבודה, תחת הכותרת "אם אין חיסונים לא יהיו לימודים". בן־דוד דרשה "לחסן מיידית את כלל עובדי ההוראה", ועובדי ההוראה אכן קיבלו קדימות והוזמנו להתחסן. אך אז התברר למרבה החרפה ששיעור גבוה מדי מהם פשוט שמים פס על בריאות הילדים שהם מתיימרים לחנך, ולא באים להתחסן. ובן־דוד, שעמדה בצדק על זכותם של מורים להתחסן ראשונים, עומדת כעת דווקא על זכותם לא להתחסן ולהמשיך לעבוד במוסדות החינוך, להידבק ולהדביק. יצוין מיד שרוב עובדי ההוראה הלכו להתחסן, ואין לי שום טענה כלפיהם. הטענות הן כלפי מי שלא התחסנו, וכלפי מי שטורח לגבות אותם במופת של אטימות וחוסר התחשבות בהורים ובילדים.

השלב הבא הוא החלת אמות מידה דומות גם על ילדיהם של הורים שמסרבים או שאינם יכולים להתחסן. זה לא עונש, לא שיימינג ולא ציד מכשפות. די לדרמה המזויפת והמיותרת. זהו צעד מחויב המציאות שתפקידו להחזיר אותנו, ההורים לילדים במערכת החינוך שאינם יכולים להתחסן ולהגן על עצמם, ממי שיכול להדביק אותם או להכניס אותם לעוד בידוד מתיש. לא רוצים להתחסן? אין בעיה, שילדיכם ישבו בבית או שיעברו שתי בדיקות קורונה בכל שבוע. אפשר גם להרחיק עוף ולהציע לייסד בתי ספר וגנים למתנגדי החיסונים, למכחישי הקורונה ולהוזי הקונספירציות, שידביקו זה את זה בכיף ושלום על ישראל.

ויש עוד משהו שאפשר וצריך לעשות. הוא כבר נעשה בשווייץ ועובד לא רע בכלל. ב־80 אחוז מהמקרים, נדבק אחד בקפסולה במערכת החינוך (גן או חלק מכיתה) לא מדביק אף אחד אחר. רק בעשרים אחוזים יש הדבקה נרחבת. בהתחשב באחוזי החיסון הגבוהים ובירידה התלולה במספר החולים הקשים, על משרדי החינוך והבריאות לשנות את נוהל הכניסה לבידוד כך שרק אם יידבק יותר מתלמיד אחד או איש צוות אחד בקפסולה, כל חבריה יישלחו לבידוד. המחיר האפשרי כתוצאה משינוי כזה, שעלול ליצור יותר הדבקה בכמות קטנה של מקרים, נמוך ממחיר הבידוד המסיבי שמשאיר כל כך הרבה משפחות מאחור, בחוסר ידיעה ובחשש יומיומי שחייהם שוב ייעצרו ברגע אחד.