בכל יום השבוע בילה ראש הממשלה בנימין נתניהו קרוב לשעתיים בשידור חי ברשת. אחד מראשי הממשלה העסוקים בעולם מעלה בממוצע עשרה סרטונים ושידורים מדי יום: מופע של אדם אחד שמתנהל בין דוכן הנואמים לספסל האחורי במכונית. יש בו חיקויים ובדיחות ושריקות, וגם שיחות עם מאזינים. פעם הוא אוכל תפוח, פעם מנשנש פיסטוק חלבי, בהזדמנות אחרת נועל נעליים, וכמובן עוצר למנה פלאפל, ועוד אחת. אין עייפות ואין מעידות לשון. כל אלה, עד אחרונת ההלצות והעקיצות, מגויסים למסרי מסע הבחירות של המכונה הבלתי נלאית. הצופים הנרגשים בפייסבוק שעולים לשיחה בלייב עם ראש הממשלה חוזרים על המסרים בגרון ניחר כאילו היו להיטים על־זמניים, משלימים את הפאנצ׳ים השחוקים בחדווה.
ספק אם המשדרים הללו מדברים אל המתלבטים, אבל המטרה היא דווקא לשכנע את המשוכנעים. נתניהו חופר לעומק, לא לרוחב. במקום לסחוף קהלים חדשים, הוא מנסה להעיר את אותם עשרה מנדטים של ליכודניקים שעשויים להישאר בבית.
אחרי שבועות של קיפאון, בניתוח השבועי של הסקרים הליכוד חוזר לתנועה. בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה נתניהו שוב מתחזק, אבל הליכוד עדיין לא חוצה את רף 30 המנדטים.
עם כל הכבוד לתעמולה, לכנסים ולשידורי הפייסבוק, בליכוד מסמנים אירוע גדול אחר שיכול לחולל את השינוי: הפתיחה הנרחבת של המשק. השיבה אל המסעדות ואל הברים, אל מפות השולחן וכוסות הזכוכית, עושה פלאים. אפקט החיסונים המדובר מתורגם סוף־סוף לשעה של קורת רוח, אחרי שנה חמוצה וזעופה. על פי אזהרות נתניהו השמיים עלולים להתקדר שוב, אבל לפחות אביב של חסד צפוי כאן. חג פסח בלי מגבלות בפתח, והסקרים האחרונים מביאים את גוש נתניהו אל רף שישים המנדטים. את המנדט האחרון הוא מנסה לגרד בין גינת לוינסקי לאבו־דאבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "פירקו אותם במכות": בגבעות מתלוננים על התנכלות משטרתית
– האם בג"ץ עומד לבטל מגבלות על טיסות?
– עתידה של משרפת מעלה אדומים מוטל בספק
גבירותיי ורבותיי, מהפכון. עדיין אין הכרעה ברורה על זהות ראש הממשלה הבא, אבל בדרבי הפנימי בין בנט לסער יש תפנית. ההודנה בין שני הימנים הטוענים לכתר קרסה, והם החליפו עמדות; בנט פתח פער בסקרים של שני מנדטים לפחות מול סער, שלראשונה הידרדר השבוע בסקר חדשות 13 לנתון חד־ספרתי. הבחירות יוכרעו בקו התפר בין שני אלו. זה המרחב שבו נודדים מנדטים מגוש לגוש. עד עכשיו עליונותו של סער הייתה במספר המנדטים הגבוה, יתרונו של בנט היה בגמישות.
אבל גמישות לא מספיקה. גם בתרחיש שיאפשר לבנט להכריע בין שתי ממשלות אפשריות, של נתניהו או של מחליפיו, מנוף הלחץ הזה לבדו לא מבטיח לו כניסה לבלפור. לשון מאזניים חד־ספרתית לא תוכל לתבוע את ראשות הממשלה. נדרשות לגיטימציה או חוצפה מסוימות כדי לאחוז בשלטון עם מינוף של עשרה אחוזים מקולות הבוחרים, אפילו למי שבנה את הקריירה שלו על אקזיטים. בימינה היה מי שהציב את הרף על 15 מנדטים. גם זה מחיר תקדימי, דמיוני כמעט, לראשות ממשלה.
עד עכשיו בנט שילם מחיר על ההתעקשות לשבת על הגדר, בהנחה שזה ישתלם לו במשא ומתן הקואליציוני; כעת הוא משתמש בקלף הזה גם כדי לתפוח אלקטורלית. החשש הממשי מבחירות חמישיות בתוך שנתיים מחזק אותו: כמי שמרחב התמרון שלו אינו מוגבל בין הגושים, בנט יוכל להצטרף כשותף בכיר לכל ממשלה. מנגד, גם סער מבקש לשכנע שמרחב התמרון שלו גדול יותר: הוא אמנם פוסל את נתניהו, אבל מקובל גם על בנט וגם על לפיד, שהספיקו לפסול זה את זה.
ביציע יושב נתניהו ומאחל הצלחה, כלומר כישלון, לשני הצדדים. בחשבון הקר עדיף לו שבנט, שמוכן לשבת איתו, יתחזק על חשבון סער. במאזן התיעוב התוצאה צמודה יותר, ואיתה גם החשש הגדול: התחזקות בנט אמנם מרחיקה את תרחיש הבחירות החמישיות ומקרבת את ממשלת נתניהו השישית, אבל היא פותחת פתח ותיאבון לממשלת בנט הראשונה.
כמו תמונת מראה, בזמן שבנט מנסה להסביר איך יוכל להשיג את ראשות הממשלה עם מעט מנדטים, לפיד מבהיר שגם אם מפלגתו תהיה הגדולה בקואליציה הבאה, ממש לא בטוח שהוא יהיה ראש הממשלה. לא צניעות ושפלות רוח אחזו בלפיד בכותבו את המאמר שפורסם ב"הארץ", אלא משמעת קמפיין מברזל. בתום התמודדותו הראשונה הוא השיב בזחיחות על השאלה האם תהיה ראש הממשלה – ״אני מניח שכן״; מאז למד את הלקח. החלום לא התחלף, אבל השיטה כן. הוא רוצה להיות ראש הממשלה עד כדי כך שביכולתו להסתיר זאת, כדי לא לחבל בסיכויי סער ואפילו בנט לגלח מנדטים ממחנה נתניהו.
בעמודות המנדטים, מסע התעמולה השקט והחיובי של יש עתיד מוכיח את עצמו. בסיועו האדיב של נתניהו, יש עתיד טיפסה כבר מעל הקידומת 2, והיא מתחזקת בעקביות. אבל יש לכך גם נקודות תורפה; הוויתור המוצהר של לפיד על הראשות יציב אותו בעמדת נחיתות במשא ומתן. זו בעצם הודאה בכך שהבחירות נערכות בתוך הימין ושהוא יצטרך לוותר על שאיפותיו האישיות למען הדחת נתניהו, כפי שעשה כשוויתר לבני גנץ על ראשות כחול לבן.
במקום לפנות מעט ימינה, לאתגר את בנט וסער ולשחרר עוד מנדט או שניים מהקצה השמאלי של יש עתיד כדי להציל את מרצ ואת הגוש, לפיד התחיל לחפור בשמאל באמצעות הצהרות על הלגיטימציה של הרשימה המשותפת בקואליציה הבאה. זה אולי יביא לו כמה קולות מהעבודה וממרצ, אבל יבצר את בנט ובעיקר יסכן את הגוש שלו. לפחות בעניין הזה הוא מתחיל להיות דומה לנתניהו.
ריבוי המפלגות סביב אחוז החסימה הופך גם את הסקרים – כלי מפוקפק אבל הכרחי – לתלויים על בלימה. כמה אלפי קולות לכאן או לכאן, תנודות חול של הרגע האחרון או זרם עומק שחמק מעיני הסוקרים, עשויים להכריע את גורלן של מרצ, כחול לבן, רע"ם והכלכלית, וגם את עתיד ״הציונות הדתית״. המפלגה של סמוטריץ' יציבה בסקרים, וזו דווקא סיבה לדאגה עבורו. אין תחושת חירום, הבית לא בוער והשאננות עלולה לגבות מחיר ביום הבחירות.
בשמאל הגעוואלד כבר בעיצומו. רע״ם אמנם לא עוברת ברוב הסקרים, אבל המגמה שלה היא כלפי מעלה. במרצ המצב הפוך. מרב מיכאלי, שסירבה לחבור להורוביץ למרות הדמיון בין המפלגות, מקפידה בינתיים לא לקרוא למרצ לפרוש וממקדת את האש בכחול לבן של גנץ. אך בסביבתה לא שוללים את הצעד הזה בשבוע הבא, עם פרסום הסקרים האחרונים ובכפוף להם.
הלחץ שמופעל על הורוביץ מגיע מכיוון עיתונאי המחנה שלו. הקרבה האידאולוגית הופכת פתאום לנטל כבד, עד כדי כך שזהבה גלאון, בניסיון להדוף את הקריאות האלה, נזפה השבוע בטוויטר בשדר בכיר: ״אני מזכירה לך שהתפקיד של עיתונאים ופרשנים הוא לתווך לנו את המציאות, לא לנסות להכתיב אותה״. אמן.
