מכירים את החריטות והציורים המפורסמים של מצביאים רומיים מובילים תהלוכות ניצחון ברחובותיה של רומא? בניגוד למחשבה המקובלת, האירועים הללו לא צמחו מתוך פרץ רגשות ספונטני של המצביא ולא של העם שמבקש לחגוג עוד ניצחון קולוסאלי; לצעדת ניצחון כזו קראו "טריומף", והזכות לקיימה הוענקה אך ורק על ידי הסנאט הרומי. גם לאחר קבלת האישור הראשוני, כל מצביא לא היה עושה כרצונו באירוע, אלא ממלא אחר נורמות תרבותיות ומסורות דתיות מובהקות.
בעוד רוב הכללים – הוצאה להורג של שבויים, הצגת שלל והקרבת קורבנות לאלים – היו מובנים מאליהם, היה חוק יסוד אחד מיוחד שליווה כל חגיגה. בשעה שה"דוּכְּס" ("מנהיג") הוביל את התהלוכה כשהוא עומד במרכבה מפוארת לבוש בגדי שרד, היה עומד מאחוריו עבד פשוט ולוחש באוזנו, שוב ושוב לאורך היום, "ממנטו מורי" – "זכור שתמות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אל תקראו לי חשוך: יו"ר נעם מדבר לראשונה
– ולא עושים שום דבר: על הגבורה והקושי שבשגרה הצה"לית
– איך מתמודדים עם אי־רציונליות בפוליטיקה?
אבל הניסיון למנוע מבני אדם להחשיב עצמם כאלים נחל כישלון חרוץ. הדיאפיקציה (האלהה, א"ש) של יוליוס קיסר פתחה פרק חדש בו הרפובליקה הפכה לאימפריה וכל מנהיג הפך לאל. בפרספקטיבה של אלפיים שנה, אולי במקום להציב את העבד מאחורי המנהיג, הרומאים היו צריכים לשלוח את העבדים הללו דווקא לקהל. ראוי היה להעמיד אותם בכל פינה במסלולו של המצביא, כדי שישאגו בכל גדול – "זכרו שגם הוא רק אדם".
סגידה עיוורת
שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותה סיטואציה: עוד פוש בטלפון או משדר חדשות; אלה כבר לא מדווחים על מזג אוויר עכור או אפילו על תאונה, אלא על עוד דמות ציבורית פופולרית שמתבררת למעשה כמפלצת, או לכל הפחות כדמות מושחתת מאוד. נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, ח"כים, רבנים, מחנכים, פעילים חברתיים, שחקנים, זמרים, סופרים, מנקי שירותים ועיתונאים – נראה שהמציאות מנסה להשלים סדרה אחת ענקית ובזויה, ואחת לכמה שבועות שולפת עוד קלף.
הקלף שנשלף באמצעות תחקיר "הארץ" בסוף השבוע האחרון היה מזעזע: עדויות מסמרות שיער נגד יו"ר זק"א יהודה משי־זהב, שתואר בכתבה כטורף ותיק ואכזרי במיוחד שלא בחל באמצעים. כזה שלכאורה ידע בדיוק מי הוא, הבין מה הוא עושה ללא כל אשליה על צדקת הדרך, חרטה או קושי לחיות עם מעשיו. העובדה שהחשיפה באה זמן כה קצר לאחר שמשי־זהב זכה בטריומף משלו – בצורת טרגדיה משפחתית נוראה שגם במהלכה הפגין מה שנראו כעוצמה ואמונה עמוקה – רק הוסיפו לנפילה העצומה שלו ולהלם הקולקטיבי של אזרחי ישראל.
היינו מצפים שההלם לא יהיה כזה גדול. אחרי קצב ואלון, שיינברג ואיבגי – ולהבדיל, גם אולמרט, דרעי, לופוליאנסקי, הירשזון ויותר מדי אחרים – היינו מפסיקים להתפלא כל כך כשעוד אדם מוכר סורח. אולי אפילו היינו מפתחים חוש ציני בריא שמחזיק מכל אדם כמי שעשוי למעוד, לחטוא, לתקוף, להרוג. לא עד כדי חוסר אמון מוחלט בבני אדם, אבל מספיק כדי לזכור תמיד את מילותיו הנצחיות של קהלת: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
אולם גם היום – אחרי כל ההדגמות הצבעוניות שקיבלנו – ההערצה העיוורת חוגגת. כשמדובר בפוליטיקאים טוענים שזו מחנאות, ויש בזה מן הצדק באופן חלקי. אצל גיבורי תרבות, זו אהדה לכישרון שלהם או לפרסום העצום לו הם זוכים. גם במקרה הזה התשובה נכונה חלקית. האמת היא שישנו הסבר פשוט יותר להערצה כזו, ממנה הזהירה התורה שוב ושוב, כזו שהרומאים הכירו הכי טוב מכולם: עבודה זרה.
אנחנו סוגדים לאנשים האלה. אנחנו משליכים עליהם את יהבנו, יוצרים פסל מושלם שלהם במחשבות שלנו, מאמינים שהם ההנפשה לכל מה שטוב, לכל מה שמוצלח. כשפוליטיקאי שאנחנו אוהבים נבחר לשלטון, אנחנו בטוחים שהצרות שלנו נגמרו, שהשמש תזרח בהירה מתמיד, הגשמים יבואו בעיתם והיבול יהיה מוצלח מהרגיל. כשהוא מפסיד, אנחנו סופרים את הדקות עד לאסון הצפוי. אנחנו מעריצים זמרים, שחקנים, ספורטאים, סופרים, פעילים חברתיים, וכן – גם, ובמיוחד, רבנים – עד כדי התעלמות מוחלטת מכל צד שלילי או נורה אדומה שהם מדליקים.
בתוך תוכנו ובלי שנשים לב, אנחנו מזיזים הצידה כל ספק, כל שאלה, כל סימן אזהרה, כדי לפנות מקום לתחושה החמה, העוטפת, של אמונה תמימה. כל אלה יקבלו תמיכה מרהיבה בתופעה: תקשורת שאוהבת ללטף, חברים שרוצים להצטרף, פוליטיקאים שיודעים בדיוק איך לתרגם תמיכה בדמות פופולרית לתמיכה בהם עצמם בעזרת לא יותר מכמה תמונות והצהרה לעיתונות. הזיכרון קצר מדי, והאינסטינקט האלילי גובר על כל רציונל.
וכך, פעם אחר פעם, במקום העבד שעומד מאחורי הגיבור ומזכיר לו את היותו בן תמותה, ההמון עצמו קם על רגליו באקסטזה דתית וזועק בקול גדול: "אתה אלוהים!"
