"בית המשפט הכריע, הסיפור מאחורינו", אמר גיל ביילין, מועמד העבודה לכנסת שהתנגד למועמדותה של אבתיסאם מראענה. אבל לא בטוח שהעניין נגמר; ייתכן שהוא רק מתחיל. תמיכת יו"ר מרצ ניצן הורוביץ בבית הדין בהאג, שמשמעותה הפקרת חיילי צה"ל, היא דוגמה לתהליך הרדיקליזציה שיצרה מועמדות מראענה. מפלגת העבודה עקפה את מרצ משמאל, הורידה אותה אל מתחת לאחוז החסימה ואילצה אותה להקצין. כעת מתחולל דרבי תחתית בין העבודה למרצ. תחתית לא רק מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.
וזו לא רק מראענה; גם מועמדת מספר שלוש ברשימת העבודה, אמילי מואטי, לא דוגלת במורשת רבין. היא שימשה בעבר כדוברת הרשימה המשותפת לציבור דוברי העברית, ואפילו כיועצת תקשורת למפלגת בל"ד. שתיהן לא הגיעו למקומן בהצנחות או בשריונים; עשרות אלפי חברי מפלגת העבודה בחרו את השתיים האלה כדי לייצגם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אל תקראו לי חשוך: יו"ר נעם מדבר לראשונה
– ולא עושים שום דבר: על הגבורה והקושי שבשגרה הצה"לית
– איך מתמודדים עם אי־רציונליות בפוליטיקה?
לא מתוך גחמה או שרירות לב אישר בג"ץ את מועמדות מראענה. לפי החשיבה הפרוגרסיבית, החלש והעני והמסכן תמיד צודק; הוא לא אחראי לכלום. הצד שהובס במלחמה תמיד צודק, גם אם הוא זה שפתח בה. לפי אופנת החשיבה הזו, מי שיש לו, מי שעמל, בנה, יצר והפריח, תמיד אשם; באשר יש לו. לכן הוא חייב לקבל בהבנה את תסכולו של מי שאין לו. מראענה גדלה בפוריידיס, בגן עדן, בכפר שכל ערבי במזרח התיכון יכול רק לחלום לחיות בו. אבל במקום לשמוח בחלקה היא מקנאת במה שיש לזכרון־יעקב ומפנטזת על השמדתה. לפי ההיגיון הפרוגרסיבי, רגשות התסכול והזעם האלה לא רק לגיטימיים, אלא אפילו ראויים להוקרה.
בעבר לא קיבל בית המשפט העליון את חזרתם בתשובה של אנשי עוצמה יהודית. לפיכך, השופטים אישרו את מועמדותה של מראענה לא כי השתכנעו שחזרה בה ממה שהיא. להפך. אילו באמת הייתה מתחרטת והופכת לציונית נלהבת, ייתכן שהיו פוסלים אותה על אמירותיה מהעבר. דווקא משום שחזרתה בתשובה הייתה מהפה ולחוץ, הוא אישר את מועמדותה. רק כך היא ערבייה ישראלית גאה ואותנטית, ולכן ראויה לייצוג. רק משום שנותרה לאומנית רדיקלית יש לה לגיטימציה. כי לפי ההשקפה הפרוגרסיבית, ערבי ישראלי חייב להיות מלא שנאה לציונות. אחרת הוא ויתר על זהותו והשלים עם העוול, הסבל, הכיבוש והדיכוי, ואינו זכאי ללגיטימציה.
לכן חברי מפלגת העבודה בחרו בה לייצגם. היא שונאת את מדינת ישראל ואת הציונות, וזה מה שהופך אותה לראויה בעיניהם. ערבי שמשלים עם המציאות, מוותר על הלאומיות הפלסטינית ושואף להשתלב במדינת ישראל כבר לא כשר בעיניהם.
יותר מכך. חברי העבודה זקוקים למראענה. היא אומרת את שהם עדיין לא מעיזים לומר. היא מבטאת את רגשות ליבם הכמוסים, את תחושות האשמה שלהם לגבי העוולות שעשו כאן אבותיהם, לדעתם. אבל מכיוון שהם עדיין לא מעזים לומר זאת בגלוי, אולי אפילו לא לעצמם, הם בחרו במראענה לעשות זאת בשמם. בריאיון על התסריט הדמיוני של השמדת זכרון־יעקב הסבירה מראענה למה רק כך ייעשה הצדק: "אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת… אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו, אבל אנחנו אלה שמנקים". מתברר שאפילו חברי מפלגת העבודה הפוסט־ציונית של היום עדיין זקוקים לערבייה מפוריידיס שתעשה להם את העבודה המלוכלכת ותנקה אחריהם.
אבל לאבתיסאם מראענה יש עוד יתרון גדול בעיניהם. היא חיה עם יהודי. כמה הומני. כמה יפה. כמה מרגש. יש להם אפילו ילדה משותפת, "חצי ערבייה וחצי יהודייה" כדבריה. מראענה היא סמל של דו־קיום כביכול, כלומר של אובדן הזהות היהודית, כלומר של התבוללות. אם הציונות נולדה בחטא, עלינו לא רק להתנצל עליו מעומק הלב, אלא גם למצוא דרך לתקנו משורשו. כאן באה ההתבוללות, נישואים לתושבי הארץ הערבים, כפתרון הסופי לבעיית הזהות היהודית – ושלום על ישראל.
"היא הצטרפה בכוונה וביודעין למפלגה ציונית", אמרה יו"ר העבודה ח"כ מרב מיכאלי על מראענה. אבל כמי שפרשה בעבר ממרצ רק משום שהתנועה לא הביעה התנגדות נחרצת מספיק למבצע עופרת יצוקה, וכמי שבמערכות הבחירות האחרונות תמכה ברשימה הערבית, קשה להניח שלפתע חזרה מראענה בתשובה ונעשתה ציונית נלהבת. סביר להניח שהאמת הפוכה; מפלגת העבודה כבר אינה ציונית, כך שלא הייתה לה שום בעיה להצטרף אליה. זה סופה העצוב והטרגי של התנועה החלוצית המפוארת שהקימה את ישראל, ואם לא הייתה מופיעה זה מכבר תנועה חלוצית ומפוארת לא פחות שתמשיך את מפעלה, זה גם היה סופה של המדינה.
