וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם
בחירות רביעיות ברצף. הכול מאוס ולעוס. כל הסיסמאות כבר נהגו, כל האיומים כבר הושמעו, כל ההבטחות כבר הופרחו (ותיכף יופרכו). ומול כל זה, הבלתי יאומן התרחש. דמעות מול תשדיר תעמולה. דמעות באמת, בחיי.
הן הגיעו בעקבות תשדיר ששחררה בימים האחרונים ש"ס, מצטיינת הסרטונים של כל ארבע המערכות. יוצרי המדיה שלה הצליחו בכל פעם מחדש, לייצר תשדירים שהם כמו מרק עוף לנפש – אם הדימוי לא אשכנזי מדי, במחילה. גם מי שלעולם לא יצביע למפלגתו של דרעי, מרגיש תחושת חמימות שמטפסת לו מבית החזה לגרון.
בסרטון הנוכחי, נראים זוג קשישים מתיישבים לבדם לשולחן הסדר. האיש מסובב לזוגתו את המצות מעל הראש, כמנהג ב"בבהילו". הם שמחים בעיקרון, אבל בפועל עגומים קצת. בודדים. ואז, פתאום, הצבעים מתבהרים, המוזיקה משתנה, אופטימיות פורצת לפריים. עכשיו זה "והיא שעמדה" של יונתן רזאל, והנכדים נכנסים פנימה, לבושים בגדי חג, שמחים ועולצים. והקב"ה מצילנו מידם.
יש את העניין הזה עם "והיא שעמדה". לא רק השאלה הקבועה מי זו אותה ההיא וההסתפקות בתשובה כי מדובר בהבטחה. אלא העניין של החגיגיות לכאורה שנמסכת פה אל גזירת הגורל המחרידה הזו, לפיה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. בתשדיר של ש"ס זו אמנם הייתה הקורונה שגם ממנה הציל הקב"ה. אבל מולה יש גם בדור הנוכחי, בלי לאכזב, מי שחפץ לכלותנו באמצעים לוחמניים יותר. מאיראן שמגייסת את מיטב המוחות כדי לפתח נגדנו פצצות גרעין וטילים מדויקים, מממנת אויבים שלוטשים עיניים מכל כיוון – מחיזבאללה ועד חמאס. ועד פעילי "זכויות אדם" חלקי לשון, שלא לגמרי מסתירים את הרצון כי מדינת ישראל תסיים ימיה. בעצם, מרגע היוולדנו כאן, בדור שניצל מהתופת הגדולה ההיא, יש מי שלוטש עיניים להשמיד אותנו. כיף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
למרות הכל: כוחם של הטקסטים בהגדה לא משתנה בגלל טרנדים
עניין נדיר: ישראל עמדה על שלה מול ירדן
עתירת שמאל הביאה להסדרת שכונה בשומרון
הנצי"ב מוולוז'ין מסביר: "וכן הוא בכל דור ודור בשעה שישראל מבקשים להתערב ביותר, אז אומות העולם מתרחקים מהם ומבקשים לכלות אותם". בנוסף, הוא מסביר שבעצם אנחנו אכן מודים גם על הצרות, כי הן שומרות עלינו מי שאנחנו. מצופפות אותנו חזק אחד אל השני. מזכירות לנו שמהגורל היהודי אי אפשר לברוח.
וזה אולי לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל לגמרי נכון. מילדים שמטכסים ביחד עצה מול אמא שמכריחה כל היום לנקות, ועד יהודים שנזכרים בעת צרה שיש להם בעיקר אחד את השני. כשרע מאיים מבחוץ, מתקרבים מבפנים. וכשאנחנו מתפוררים, מגיע צורר שמזכיר שלא אכפת לו מי קנאי ומי ממש ליברל. מבחינתו להשמיד את כולנו יחד.
וגם, הצרות האלה שבכל דור מתחדשות, מזכירות לנו לשמוח על מה שיש. לא שאני אומרת שהסבתא מהסרטון של ש"ס, כנראה הקדישה לפני שנתיים יותר מחשבה לכמה בלגן הנכדים עושים לה בבית שהיא בדיוק סיימה לצחצח לכבוד פסח. חלילה. אבל איכשהו, אחרי שנה של שולחנות מצומצמים, שמחת המפגש אצל כולנו עמוקה ונרגשת יותר. חג שמח.
