שלוש הבהרות פתיחה:
1. מאמר זה כתוב בהכללה מכיוון שמדובר בו על תרבות של קבוצות אנושיות גדולות. ברור שיש פרטים רבים שאורח חשיבתם והתנהגותם שונה, כי הם אימצו דרכי חשיבה והתנהגות שונות מאלו השוררות בחברתם. המאמר איננו דן בהם אלא בחברה שממנה הם נפרדו מבחינת תרבותם.
2. מאמר זה עוסק בחברות ערביות בכלל, שהחברה הערבית בישראל היא חלק מהן. נכון שמדובר באזרחי ישראל וככאלו הם זכאים לקבל מהמדינה ביטחון כמו כלל האזרחים, אבל אי אפשר להצמיד שוטר לכל משפחה, לא בישראל ולא בשום מקום אחר. כשחברה מתאפיינת באלימות אנשים נפגעים, הרבה לפני שהמשטרה מגיעה כדי להגן עליהם.
3. אין לראות בנאמר במאמר שום הצדקה לאלימות ובוודאי לרצח. כל מה שהמאמר מבקש הוא להבהיר את הרקע התרבותי למקרי אלימות ורצח, כדי שמי שרוצה לטפל בה יבין את גורמיה וסיבותיה.
תרבות השבט
חברות מזרח תיכוניות – ממרוקו במערב ועד עיראק במזרח – מתאפיינות במבנה חמולתי בגלל ההכרח להגן על מקור המים באזור שחון ומדברי זה. אדם בודד אינו יכול להגן על מקור המים שלו מפני מתקפה של קבוצה, ולכן החיים כקבוצה הם תנאי לשרוד בתנאי המדבר. הקבוצה החזקה והמלוכדת ביותר היא המשפחה: האב, הבנים, הנכדים, הנינים וכן הלאה. המשפחה המורחבת היא מיליציה לוחמת, חמושה ונחושה להגן על מקורות המחיה של השבט ובעיקר מקור המים.
קבוצות אחרות, כלומר "האחר", נתפסות כאויב חורש מזימות זדון, מכיוון שהוא "לא משלנו", גם אם הוא ממשפחה אחרת, ובוודאי אם הוא ממוצא אתני אחר או בן דת אחרת. מכאן נובעת תופעת הנישואין לבן הדוד או לבן השבט, כי איש לא ייתן את ביתו לבן של "האויב". הכלל הקובע את הקואליציה נגד "האויב" הוא האמרה: "אני ואחי נגד בן הדוד, ואני ואחי ובן הדוד נגד הזר".
תרבות השבט נשארת חיה וקיימת גם כאשר החמולה עוברת לגור באזור חקלאי, שכן המאבק מתחלף ממאבק על המים למאבק על מקורות מחיה אחרים, שטח מחיה או רכוש אחר. סכסוכים בין חמולות פורצים בשל סיבות שונות: פגיעה פיזית בבן שבט אחד עלולה להידרדר לנקמה ולשרשרת פגיעות הדדיות. פגיעה בכבוד של נערה או אישה עלולה להידרדר לאלימות קשה בין הצדדים.
"נקמת הדם" היא יסוד מוסד בתרבות השבט בשל שתי סיבות: א. אם "הם" הרגו אחד מלוחמינו עלינו להרוג אחד מלוחמיהם כדי לשמור על מאזן הכוחות בין הקבוצות. ב. אם "הם" הרגו אחד מלוחמינו אנחנו חייבים להרוג אחד מלוחמיהם כדי להרתיע אותם מפגיעה בנו. הימנעות מנקמת דם משדרת חולשה ופחד, וכך היא מזמינה ומאפשרת את הרצח הבא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
למרות הכול: כוחם של הטקסטים בהגדה לא משתנה בגלל טרנדים
דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות בשטחי C?
הלבנת כספים לטרור: כשאיראן מזייפת מסכנות
תרבות החמולה מונעת מהאנשים לפנות למשטרת המדינה כדי שזו תחקור מקרי אלימות, שכן המדינה היא "אחר" ולכן גם אויב, פוטנציאלי לפחות. במקרי אלימות, מי שמגיש סיוע לחקירת משטרה ונותן עדות בבית המשפט נתפס כבוגד בשבט, ודינו של בוגד הוא מוות בייסורים. מכאן נובע הקושי של המשטרה לפענח מקרי אלימות והקושי של בתי המשפט להרשיע נאשמים באלימות.
בחברות מזרח תיכוניות סולם העדיפויות קובע שחיי הפרט פחותים בערכם מחיי החמולה, כי הפרט הלוחם עלול להיפגע במלחמה על שרידות החמולה. ערך חיי הפרט נמוך גם מכבוד החמולה, ולכן החמולה תצא למאבק על שמה וכבודה גם אם במאבק ייפלו חללים מחבריה.
תרבות הבושה
כבוד החמולה גבוה מחיי הפרט, ובמיוחד אם הפרט הוא נערה או אישה שהביאה בושה לחמולה בהתנהגות לא לגיטימית. מכאן נובעת שכיחות רצח נשים על "חילול כבוד המשפחה" הנתפס כ"מחו אלעאר" ("מחיקת הבושה") או "ע'סל אלעאר" ("שטיפת הבושה") בדם הנערה כשהיא תישחט בידי אחד מבני משפחתה.
בושה המחייבת נקמה נגרמת גם על ידי אמירה לא רצויה, מחווה מעליבה, רכילות ולשון הרע וכדומה. בשנת 2005 פרצו אירועי אלימות קשים באחד הכפרים בצפון בין דרוזים ונוצרים בגלל חשד של הדרוזים שנוצרים הפיצו פוטומונטאג' שבו הוצמדו פני נערה דרוזית לגוף של אישה מעורטלת. כתוצאה מכך נשרפו בתי נוצרים בכפר וחלקם נאלצו לעבור למקום מגורים אחר.
בכפר ערבי במרכז הארץ בחור רצח תלמידת י"ב בגלל שביטלה את אירוסיה לו, וכך המיטה עליו בושה כי היא "זרקה אותו". הוא העדיף לרצוח אותה בפתח בית ספרה לעיני ילדים אחרים גם אם מחיר הרצח יהיה לבלות את שארית חייו בכלא, מאשר לחיות עם הבושה בקרב בני משפחתו.
ענייני מגדר ומין
דתות המזרח התיכון מתייחסות אל "האחר", בן דת אחרת, בשנאה ועוינות. בשנים האחרונות, עם חדירה מסיבית של אמצעי התקשורת שפותחו במערב לתוך חברות אסלאמיות, אנחנו רואים התפשטות אדירה של היגררות אחרי תופעות המגיעות מהמערב: ערוצי טלוויזיה ואתרי רשת המעבירים תכנים מתירניים ופורנוגרפיים, ורעיונות כמו חירות האישה לעשות ככל העולה על רוחה, נתפסים כאיום על המסורת המקומית. אנשים שחרדים ליציבות המוסרית לחברתם עלולים לצאת ל"ג'יהאד" כנגד מקור "מתקפת התרבות" ונגד סוכניה השתולים בחברה המזרחית.
תרבות המזרח התיכון רואה את קהילת הלהט"ב באור שלילי ביותר, בעיקר בשל הבושה למשפחה ולשבט, הנגרמת מעצם מציאותם של בן או בת "מחוץ לארון". בנוסף, ההעדפה המינית של בני הקהילה הזו ובנותיה לא יוצרת משפחות מסורתיות של איש, אישה וילדיהם, ולכן לא מביאה ילדים לעולם באופן מסורתי. כך "השבט שלנו" מפסיד לוחמים, כוחו ביחס ל"אחר" יורד ונזק זה הנגרם לשבט לא ייסלח.
ענייני כלכלה
באופן מסורתי החמולה מהווה גב כלכלי לפרט החבר בה, שכן בני החמולה מסייעים למי שנפל כלכלית בעת צרתו. בשעת מצוקה רחבה כמו בעת משבר הקורונה, יכולת הפרטים לסייע לפרטים אחרים יורדת, והציפיה של מי שנפל עסקית לקבל סיוע מחברי החמולה נכזבת. הוא מתמלא זעם על קרוביו שמהם הוא ציפה לסיוע, וכגודל הציפייה כך עוצמת האכזבה, הזעם והרצון להתנקם בהם על שעזבו אותו בבוץ הכלכלי שלתוכו הוא נקלע.
בנקים אינם ששים לתת הלוואות לבני חמולה, שכן קשה עד בלתי אפשרי לשלוח את ההוצאה לפועל לבית החייב כדי להחזיר חוב לבנק, בשל הפחד מהחמולה המאיימת על זר הנכנס לתחומה, על אחת כמה וכמה אם כוונתו היא לפגוע באחד מבני החמולה. בנקים נזהרים מלתת הלוואה משכנתאית לחברים בחמולה, שכן אם הלווה לא ישלם את חובו והבנק יעמיד את ביתו הממושכן למכירה, אף אחד לא יקנה מהבנק את הבית, לא מהחמולה שלו ולא ממשפחות אחרות.
מצב זה מצטרף לעובדה שקבוצה שאיננה חלק מהשלטון חיה בשוליים הכלכליים של המדינה, ואז מצבה הכלכלי גרוע מלכתחילה. מצב כזה גורם לחברי קבוצת השוליים לרצות להתנקם – גם באלימות – בקבוצה השלטת כמו גם בקבוצות הפריבילגיות המקושרות לשלטון.
תפקיד הדת
הדת השלטת במזרח התיכון – האסלאם – אמורה הייתה להפוך את כל הקבוצות לאומה אחת מאוחדת ומלוכדת ובכך לשים קץ לאלימות בין הקבוצות השבטיות והאתניות שאפיינה את האזור בתקופת הג'אהליה שקדמה לאסלאם. אלא שמה שקרה היה ההיפך: הדת הפכה לכלי בידי קבוצה אחת להצדיק פגיעה בקבוצה אחרת בשם ה"תכפיר" – ההכרזה על פלוני שהוא כופר, שכן הכרזה זו קובעת שככופר דמו מותר.
בחברה שבה הדת משחקת תפקיד מרכזי, די שמישהו נוהג אחרת במנהגי הדת או מאמין קצת אחרת בעניינים תיאולוגיים, כדי להצית סכסוך בעל אופי דתי. ומכיוון שהיושב במרומים איננו מתפשר, כי הוא כל יכול והוא אלוה, אלו הרואים בעצמם את נציגיו עלי אדמות אינם מתפשרים ואינם מוותרים.
האסלאם אינו מפריד בין דת ופוליטיקה, ולכן לאורך 1400 שנות האסלאם, קבוצות שולטות נהגו להכריז על מתנגדיהן הפוליטיים שהם כופרים באסלאם ובכך הם מצדיקים את האלימות השלטונית המופנית נגדם.
הדוגמה הבולטת ביותר לגיוס הדת לסכסוך בין חמולות הוא הסכסוך בין השיעה והסונה. במקורו פרץ סכסוך זה בשנת 632 לספיה"נ בין בני שני בתי אב בשבט קורייש: משפחת "בני האשם", בית האב של הנביא מוחמד, ומשפחת "בני אומיה", בית אב אחר בשבט. שני הצדדים פיתחו שתי גרסאות של האסלאם המתבטאות בטקסטים דתיים שונים, הלכות שונות ותיאולוגיה שונה. מאז שפרץ לפני 1389 שנים, הפיל סכסוך זה מיליוני חללים בשני הצדדים, מזה מיליון במלחמת איראן-עיראק (1980-1988), ומספר ענק שאיננו ידוע בעיראק מאז 2003 ועוד זירות וזמנים.
עד היום, השלטון הסעודי הסוני-ווהאבי רואה בשיעה סוג של כפירה, וצעדי השלטון האלימים נגד המיעוט השיעי במזרח סעודיה נובעים מראייה זו.
תפקיד המדינה
בכל רחבי המזרח התיכון, המדינה המודרנית דוגמת לבנון, סוריה, עיראק, תימן, סודאן ועוד, נתפסת כאויב בעיני רוב אזרחי המדינה, שכן המדינה מנסה להתנחל בלבבות האזרחים ולדחוק לשוליים את נאמנותם המסורתית לחמולה, לקבוצה האתנית, הדתית או העדתית. במדינות הטרוגניות אלו, המדינה נכשלה ביצירת תודעת עם בקרב אזרחיה.
אילו הצליח השלטון הסורי בניסיונותיו הכושלים ליצור תודעת עם אחד ומאוחד בקרב אזרחיו הערבים, הכורדים, הארמנים; המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, העלווים, והקבוצות החמולתיות הרבות, הם לא היו רוצחים אלו את אלו בסיטונאות כפי שהם עושים כבר עשר שנים מאז שפרץ "האביב הערבי", ועד עכשיו הפיל כמעט מיליון קורבנות מקומיים.
כך המצב בעיראק, בתימן, בלוב, בסודאן ובעוד מדינות שבהן רעיון הנאמנות למדינה לא הצליח להחליף את רעיון הנאמנות לשבט, לחמולה או לקבוצה המשפחתית, ולכן גם בהן לא נוצר "עם" אחד בהיבט התודעתי של המושג. רוב הציבור נשאר נאמן לשבט ולתרבותו, הרבה יותר מנאמנותו למדינה, והנצחת תרבות השבט במדינה הטרוגנית משמעותה הנצחת האלימות.
ברבות ממדינות המזרח התיכון מתנהל שוק חופשי כמעט לחלוטין של נשק ותחמושת מכל הסוגים, הגדלים והטווחים. נשק נמצא בהישג יד של כל אחד ובמחיר סביר, ולכן כל סכסוך יכול בקלות להידרדר לעימות עם הרוגים ופצועים. בתימן נהוג ללכת עם פגיון בולט מהחגורה כאות של כבוד ורשמיות, כמו עניבה במערב. סחר בנשק בשווקים הפתוחים מתקיים לעתים תחת עיניה הפקוחות של המדינה ומנגנוניה.
יש גם מדינות שבהן השלטון מעודד התחמשות בקבוצות אוכלוסייה מסוימות, כדי לעורר מדנים וסכסוכים ביניהן. הדוגמה הבולטת לכך היא האפשרות של סדאם חוסיין למיליציות כורדיות להתחמש, כדי שאלו יילחמו באלו וכך כוחם של הכורדים יוחלש. מובארק איפשר לחמאס להבריח נשק מסיני לעזה כדי שזו תשתמש בו נגד ישראל. ישראל בתגובה תפגע בחמאס וכך הארגון ייחלש לשביעות רצונו של מובארק.
לסיכום ניתן לומר שהאלימות בחברות ערביות היא תוצאה של תרבות השבט שקדמה לאסלאם, ואילו האסלאם לא רק שלא הצליח לעדן את האלימות החברתית אלא גם שפך דלק סילוני על מדורת הסכסוכים השבטיים. המדינה המודרנית לא פתרה את הבעיה, אדרבה, במקרים לא מעטים אף עודדה אותה כדי שפלגי האוכלוסייה ייאבקו זה בזה ויחלישו זה את זה וכך יחזקו את ההגמוניה של השלטון.
המדינות היחידות השלוות והמצליחות במזרח התיכון הן כווית, קטר ושבע מדינות איחוד האמירויות, שכן אוכלוסיית אזרחי כל אחת מהן הומוגנית ומורכבת משבט עיקרי אחד בלבד. שם אין סכסוכים בין חלקי האוכלוסייה, וכל מחלוקת נפתרת בדרכי שלום.
