השנה האחרונה לא הייתה רק קורונה. טלטלה עצומה נוספת עברה על ישראל – הריב בין הזמר איתי לוי והמנטור שלו לשעבר אייל גולן. אחרת אי אפשר להסביר למה את הריאיון עם איתי לוי ששודר אתמול במהדורה המוקדמת בערוץ 13, ליווה הכיתוב "איתי לוי חוזר לבמה אחרי כמעט שנה ומה הוא חושב על אייל גולן?".
מה אכפת לנו שהם לא מדברים אחד עם השני, ואיך זה קשור אלינו בכלל? חיפוש בגוגל רק הוכיח כמה המצב מגוחך. לא מדובר בתקיפה מינית או בגניבת תמלוגים, אלא מדובר על חוסר פרגון אחד לשני שהוליד, איך לא, פגיעה בכבוד – מי זמר יותר טוב, מי מאיים על מי וכל הסאגה הצפויה.
מכל הדברים שיש לאמן לומר כשהוא חוזר סוף סוף להופיע, ויחד איתו כל אנשיו מאחורי הקלעים שהיו מחוסרי תעסוקה במשך שנה, הכותרת עסקה בריב ישן בין שני זמרים.
כדי להבין למה הריב הזה מקבל מקום כל כך נכבד וכדי לוודא שאין כאן עוד מקרה של חשד לניצול מצד גולן, צפיתי בריאיון. כשהגיע הרגע הנכסף בו המראיין הוציא מהפה את המילה אייל, נשמע קולה של המנהלת האישית של לוי (שהייתה מחוץ לפריים) אומרת: "אנחנו לא מדברים על אייל גולן. שום מילה. כמו שאמרנו לכם מראש, לא נזכיר אותו ולא נתייחס לשאלות בעניינו". לוי מילא פיו מים, המראיין לא הצליח אפילו להשלים את השאלה והכיתוב נשאר להתנוסס על המסך.
נתעלם לרגע מהעובדה שנראה שהכתב לא עמד בהסכם עם המרואיין, הרי הוא ידע מראש שאסור לו להתייחס לפרשה, ונתמקד בניסוח הכיתוב "מה הוא חושב על אייל גולן?". מה גרם לעורכי המהדורה לבחור בכותרת כזו שקרית? אפשר היה למשוך את הצופים ולגרד רייטינג גם בעזרת "מה הוא עונה לשאלה על אייל גולן?". ברור לכולם שרייטינג הוא משחק חשוב בכלי התקשורת, ושמלחמות כאלו מושכות אש ועניין – אבל לא כשאין קשר לאמת. כמה גאווה ודורסנות יש במשחק כזה עם הצופים. הרי ברור לכל בר דעת שצופה בריאיון שההבטחה בנוגע לדעתו של לוי על גולן, לא סופקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עושה תשובה: אחרי חודש ללא הכרה מתנגד החיסונים מתחרט
– עניין נדיר: ישראל עמדה על שלה מול ירדן
– נדרש תהליך גמילה מתופעות הקורונה
המקרה הזה הוא רק דוגמה, ברור שהוא לא יגרום להשלכות. במקרה הכי גרוע צופים יתאכזבו, במקרה הטוב לא ישימו לב. אבל מה קורה כשמדובר בדברים משמעותיים הרבה יותר – בנתוני בחירות, בהחלטות של משרד הבריאות ועוד?
אם השקר כל כך חיצוני, שחור על גבי לבן, מה קורה מאחורי הקלעים? מה רמת הסילוף שם? הדבר הכי חשוב שיש לכלי תקשורת זה אמון הציבור, והגיע הזמן שהציבור יהיה יותר סקפטי וחשדן ולא יבלע כל צפרדע בשקיקה. ביקורת שכזו אולי תעורר את עורכי המהדורות למיניהם לשים לב יותר לאמת, ולשם שינוי לכבד את האינטיליגנציה של הצופים.
