תגובות פבלוביות התעוררו אצלנו בעקבות החלטתה של פאטו בנסודה, התובעת הראשית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, על פתיחת חקירה נגד מדינת ישראל בשל אירועי צוק איתן. הימין קפץ נגד, בשמאל האשימו קודם כול את עצמנו, ויו"ר מרצ ניצן הורוביץ אף הגדיל לעשות והצדיק את המהלך.
האמת היא שהתגובות האוטומטיות מעניינות פחות. מעניין יותר לראות מה תהיה החלטתו של יורשה של בנסודה, המשפטן הבריטי כרים קאן, לגבי עתיד החקירה ופתיחת משפט בנושא; ומעניין עוד יותר מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של ההחלטה על פתיחת החקירה, בלי קשר לתוצאותיה.
ההחלטה על חקירת האירועים שקדמו למבצע צוק איתן, מהיום שלאחר חטיפת הנערים (בהתעלמות בוטה מעצם החטיפה), היא הסלמה דרמטית במאבק שנוקטים המוסדות הבינלאומיים נגד ישראל. לא נגד ההתיישבות או "הכיבוש", אלא נגד מדינת ישראל ממש. זו החלטה דרמטית כי היא בוחרת להתמקד דווקא בלחימה בין ישראל לכוחות הפלסטיניים ברצועת עזה, שמדינת ישראל נסוגה ממנה עד הסנטימטר האחרון, תוך עקירת אלפים מאזרחיה.
בשנת 2000 הלך ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ־דיוויד, במטרה לחתום על הסכם קבע עם יאסר ערפאת. על אף הצעתו מרחיקת הלכת של ברק, והלחצים הרבים שהפעיל הנשיא ביל קלינטון, ערפאת סירב לכל פשרה. ברק חזר לישראל עם הבשורה המוכרת לנו עד היום: אין פרטנר. בזכות המהלך של ברק ניצחה ישראל באופן מוחץ במשחק ההאשמות בינה ובין הרשות הפלסטינית, אך מי שהפסיד ממנו היה דווקא השמאל הישראלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארץ זבת חל״ת ודבש: האם גדל פה דור עצל?
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות בנושא מינוי השופטים?
– עניין נדיר: ישראל עמדה על שלה מול ירדן
בלי משים, כרת אהוד ברק את הענף הרעיוני שהשמאל הישראלי ישב עליו: שטחים תמורת שלום. הנוסחה שהשמאל ניסה למכור לציבור הישראלי במשך עשרות שנים התגלתה כחסרת ערך, בהיעדר פרטנר מהצד השני. וכך, דווקא מכיוון שהציבור בישראל השתכנע שברק צדק, הוא בחר להדיח את ראש הממשלה והצביע בהמוניו ב־2001 למועמד הימין דאז, אריאל שרון, שניצח בבחירות הישירות עם 62 אחוזי תמיכה. בבחירות לכנסת, שנערכו רק ב־2003, ניתנה החותמת הסופית לניצחון הימין: הליכוד התגבר ב־19 מנדטים, מפלגת העבודה נחלשה בשבעה, ומרצ איבדה ארבעה.
אלא שהיה זה ניצחון פוליטי בלבד, ולא רעיוני. בתוך זמן קצר השמאל התעשת, ורענן את האידיאולוגיה שלו ברעיון חדש: נסיגות חד־צדדיות, בשם "טובתה של ישראל". התוכנית של ברק, שהצליחה (יחסית) ביציאה מרצועת הביטחון בלבנון, הפכה למשנה סדורה המוצעת גם לקראת פינוי ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ורצועת עזה. רעיון פינוי היישובים ללא תמורה הפך לפתרון הקסם החדש, ובהיעדר חלופה מדינית ימנית בחר ראש הממשלה שרון לאמץ את תוכנית השמאל, אף שנבחר בקולות הימין.
במחקר שערכתי עם ענבל ליבר במכון לאסטרטגיה ציונית, מיפינו 12 מניעים מוצהרים של תוכנית נסיגה חד־צדדית, ובהם הצורך בלגיטימציה בינלאומית והיכולת להגן על ביטחון אזרחי ישראל מתוך גבולות מוסכמים. תוצאות המחקר, שפורסם במלאת עשור לעקירת ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, היו חד־משמעיות: לא היה כמעט מניע אחד שתוכנית ההתנתקות קודמה בשמו שהשיג את מטרתו.
16 שנים לאחר יישום תוכנית ההתנתקות, מגיעה החלטת בית הדין בהאג לחקור את מדינת ישראל וקציניה על אירועי צוק איתן. מתברר שגם נסיגה חד־צדדית אינה עומדת בפני הרצון של בית הדין האירופי להעמיד לדין קצינים ולוחמים שהגנו על חיי אזרחי ישראל מפני תקיפות שהגיעו משטח שישראל נסוגה ממנו לחלוטין. החלטת בית הדין תפגע לפיכך בשמאל הישראלי ותכרות (שוב) את הענף הרעיוני שהוא יושב עליו. השמאל הבין מזמן שלא יהיה פה שלום תמורת שטחים, אך לא נטש את רעיון הנסיגה החד־צדדית.
החלטת בית הדין האירופי לחקור דווקא את מבצע צוק איתן מוכיחה שחלום השמאל שסיום "הכיבוש" יעביר את הקהילה הבינלאומית לצידנו אינו אלא אשליה.
