התבוננות רבת שנים בפעילותן של הפמיניסטיות הדתיות מלמדת שהתנועה הפמיניסטית הכללית הועידה להן תפקיד כפול. ראשית, עליהן לספק לתנועה הכללית עלה תאנה של מוסריות, וליצור את האשליה שהתנועה אינה מתנגשת חזיתית בערכי הדת. את זה עושות חברות כנסת ונשות אקדמיה דתיות כבר הרבה שנים, ובהצלחה רבה.
שנית, על הפמיניסטיות הדתיות לחתור תדיר תחת הממסד הדתי ולהלעיגו. וזה מה שאנחנו רואים בימים אלו, בתגובות של פמיניסטיות דתיות לדבריהם של הרבנים אלי סדן, צבי קוסטינר ואחרים, לגבי מקומותיהם ותפקידיהם של גברים ונשים לפי ההלכה.
קל מאוד ללעוג למי שנמצא מחוץ למיינסטרים, אבל אני מבקש לאתגר את הפמיניסטיות הדתיות במבט אחר על המאבק הפמיניסטי הכללי. אמנם נכון, יש ממד קונספירטיבי בהסבר שאני מציע. אבל הוא לא קונספירטיבי יותר מטענת היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, שלפיה איזו "פטריארכיה" אפלה ומרושעת (איפה נרשמים?) של עבדקנים סדיסטיים מבקשת למנוע מנשים להגשים "קריירות" מפוארות רק כדי שתוכל להמשיך לרדות בהן.
להשקפתי, האמת היא זו: כוח מסוים – זרם פוליטי מתוחכם, מאורגן וממומן היטב – מעודד את הנשים למרוד בסדר הישן, על הסמכות הגברית שבו. אבל הזרם הזה לא עושה את מה שהוא עושה מתוך רצון לתת לנשים כוח. הוא עושה זאת מתוך רצון לתת לעצמו את הכוח. הוא רוצה לתפוס את מקומם של האבות, אבל גם את מקומן של האמהות. הוא משתמש בנשים כדי להחליש את הגברים ואת הדת, אך תוך כדי כך הוא מפנה את טפריו גם לעברן.
שלא כמו הרב חיים נבון, שכואב במאמריו את כאבה של החברה הכללית ולא רק את זה של המגזר הדתי, רוב הרבנים נזעקים בעיקר נגד פגיעה בערכים ובאינטרסים של הציבור האמוני. אולם, בגדול, העניין שכולם מוחים נגדו הוא פירוק הסדר המשפחתי.
הסדר המשפחתי הוא זה שהלאומיות כולה נשענת עליו – כי מה הוא עם אם לא איחוד של שבטים, ומה הוא שבט אם לא איחוד של משפחות מורחבות? זאת ועוד: גם הרוח הדמוקרטית העתיקה של עם ישראל תלויה, בעצם, בסדר המשפחתי. כי דמוקרטיה אינה רק בחירות לפרלמנט. דמוקרטיה היא קודם כול מצב שבו הכוח מבוזר ואינו נמצא רק בידיו של שלטון מרכזי. וזו אולי חשיבותו העליונה של המשטר המשפחתי.
משפחה מתפקדת שבה האב והאם אוהבים ומכבדים זה את זה היא יחידה עצמאית מאוד, עם פוטנציאל גבוה לאושר ולעושר. תזרקו משפחה כזו באמצע יער עד או על אי בודד, וכל זמן שיהיה לה מה לאכול ולשתות היא עשויה אף לשגשג. שלטון דיקטטורי טוטליטרי אינו מעוניין בתחרות מצד רבבות תאים חסונים ושמחים שכאלה.
מעבר להיבט המשמעתי שבציווי "כבד את אביך ואת אמך", אפשר לראות בו גם אזהרה לשלטון, האומרת: דע לך, הילדים חייבים כבוד אך רק להוריהם – לא לשופטים ולא למלכות כלשהי. אסור למדינה להיכנס בין הורה לילדיו. כך משמרת היהדות את האוטונומיה של המשפחות שהעם מורכב מהן, ומוודאת שהעם לא ייפול לידי דיקטטורה המבקשת ליטול את הילדים מהוריהם ולחנכם בעצמה, כמיטב מסורת השמאל הקיצוני.
מה שהפמיניסטיות לא שמות לב אליו הוא שככל שהמרד שלהן בגברים נמשך, וככל שעולה שיעור הגירושין, גם מעמדן של אמהות בחברה הולך ומידרדר. כמחצית ממשקי הבית החד־הוריים, שהפמיניסטיות מעודדות את הקמתם, נזקקים לסיוע מהמדינה כדי לשרוד. כשליש מהם נזקקים לטיפול ישיר של שירותי הרווחה.
שחרור האישה ושִנמוך ההורים הולכים יד ביד. תחת אותה ממשלה, ממשלת רבין, הוקמו בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה (על ידי ח"כ נעמי חזן ממרצ) והוועדה לזכויות הילד (על ידי ח"כ תמר גוז'נסקי הקומוניסטית). אלו מהוות את בסיס כוחם של ממסד הרווחה, ושל זרם אידיאולוגי קיצוני שנוגס בעקביות במעמד שני ההורים, כשהוא מסתתר מאחורי הסיסמה של "טובת הילד".
הזרם הזה אחראי להצעות חוק מפחידות כמו 'חוק הורים וילדיהם', שנועד להעצים את בתי המשפט והעובדות הסוציאליות על חשבון ההורים, ולבטל את מעמד ההורים כאפוטרופוסים החוקיים על ילדיהם. חוקים כאלה נועדו להקל על הוצאת ילדים מידי שני הוריהם והעברתם למשפחות אומנה ולמוסדות, גם כשאין חשש להתעללות או הזנחה מצד ההורים. זאת, באמתלה של פגיעה ב"זכויות הילד", הכוללות סעיפים כמו הזכות להתחשבות "ברצונו, רגשותיו ודעותיו", הזכות שלו לחופש דת ומצפון, ועוד.
בכלל, רצוי מאוד שהפמיניסטיות יתחילו להרחיב את היריעה של מחשבתן ויתבגרו טיפה. סיפרו לכן שיש כאן מלחמה של גברים בנשים ולהפך. זה לא נכון. במציאות מתנהלת כאן מלחמה נגד משפחות של אבא ואמא, אותם התאים שאבות הקומוניזם מרקס ואנגלס כינו – ובצדק – "המולקולות" שהחברה המודרנית בנויה מהן. לטעמם של המרקסיסטים וממשיכי דרכם, את המולקולות האלה יש לפרק. ברגע שמדיחים את האבות ממקומם כראשי משפחות, משהו אחר נכנס במקומם: לא האמהות, אלא המדינה. אתן באמת רוצות לחיות במדינה כזו?
