בנגב ייבחן העם

בישראל חיים כ־9,246,000 איש המתגוררים בשטח כולל של קצת יותר מ־940 קמ"ר. בפזורה הבדואית בנגב, כלומר מחוץ ליישובים המוסדרים, חיים למעלה מ־80,000 איש. פחות מאחוז אחד מתושבי מדינת ישראל מתגוררים בשטח המשתרע על פני כ־600 קמ"ר. הם מפוזרים בכאלפיים מקבצים המונים קרוב ל־85,000 מבנים לא מוכרים ולא מוסדרים.

– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות בנושא הפזורה הבדואית?

סוגיית הבדואים בנגב מלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה, וביתר שאת בעשורים האחרונים. לסוגיה זו שני ראשי חץ הנעים במקביל, ולעיתים מצטלבים ונכרכים זה בזה.

האחד: הצורך הבוער בפתרון בעיית ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית, והסדרתה ביישובים חוקיים ומודרניים התואמים לסטנדרטים ראויים לאזרחי מדינה מתוקנת במאה ה־21. השני: סוגיית תביעות הבעלות של הבדואים על מאות אלפי דונמים בנגב, שהיא אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר הניצבות בפני ממשלת ישראל בדרכה לקידום הסדרת ההתיישבות.

כלל תביעות הבעלות שהתבררו בבתי המשפט משנות השבעים ועד היום, בין אם ביוזמת הבדואים ובין אם במסגרת תביעה נגדית שהגישה מדינת ישראל – נדחו. עם זאת, ולפנים משורת הדין, נקטה מדינת ישראל לאורך השנים בקו נדיב, מתוך רצון להביא לפתרון הסוגיה, והציעה לתובעי הבעלות פשרות מרחיקות לכת הכוללות פיצוי כספי גבוה וקבלת קרקעות חלופיות, אף מבלי שטועני הבעלות יוכיחו את זכאותם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– והיא שעמדה: הצרות מזכירות לנו לשמוח
– כישלון הסדר הרב-תרבותי
– צפו: אליפות ישראל בשחמט 2021 – היום השני

ככל שחלף הזמן הציעה המדינה פיצויים נדיבים יותר ויותר לתובעי הבעלות על הקרקעות שבמחלוקת, מבלי שקצבה לתובעי הבעלות לוח זמנים להגיע לפשרה. הדבר גרם להם לשבת על הגדר ולהימנע מהסדרי פשרה עם מדינת ישראל, מתוך הנחה פשוטה כי ככל שיחלוף זמן ארוך יותר, הפיצוי הצפוי להם, ללא כל צורך בעמידה בנטל ההוכחה, רק ילך ויגדל.

במשך שנים ארוכות סברו גופים רבים, לרבות גופים שלטוניים ונציגיהם, כי לא ניתן להתקדם בפתרון סוגיית ההתיישבות ללא פתרון תביעות הבעלות. עמדת תנועת רגבים הייתה ועודנה כי יש להפריד בין הסוגיות, וכי קיימות בנגב די אדמות מדינה שבהן ניתן ליישב את תושבי הפזורה, במסגרת יישובים ומבנים חוקיים בעלי תשתיות ושירותים.

אין ספק כי צורת החיים של הבדואים בפזורה מקורה במסורת ארוכת שנים של חיי נוודות, שהבדואים התרגלו אליה. עם זאת, המחיר של צורת חיים זו הינו העדר תשתיות, שירותים, קדמה וסיכוי לשוויון הזדמנויות אזרחי, וממילא היא גוררת מצב חברתי וכלכלי ירוד, המעודד תופעות של פשיעה ועבריינות.

הסדרת ההתיישבות הבדואית בהקדם נדרשת אם כן גם כדי להעלות את רמת החיים. ואכן, יותר ויותר בדואים מתחילים להעדיף את החיים המודרניים ביישובים מוסדרים, המעניקים שירותי חינוך, בריאות וממשל כראוי.

גם האינטרס של מדינת ישראל הוא להסדיר את ההתיישבות הבדואית בהקדם. ראשית, הבנייה הבלתי חוקית פוגעת בתכנון ובפיתוח. כל יום שעובר מעמיק את רמת הפריסה של התושבים בשטח, מגדיל את מספר המבנים הבלתי חוקיים, ומקשה על אספקת תשתיות ושירותים. בנוסף, הבנייה הבלתי חוקית פוגעת בשטחים פתוחים, בפיתוח הנגב ובשימוש בקרקעותיו לצורכי מדינת ישראל, ובכלל זה ביכולת תכנון ראויה וביכולת לייעד קרקע לשימושים אחרים בהווה ובעתיד.

איכות החיים הירודה מהווה גם קרקע פורייה לצמיחת פשיעה ועבריינות, הפוגעות הן בחברה הבדואית עצמה והן בכלל תושבי הנגב. ולבסוף, הבנייה הבלתי חוקית יוצרת פגיעה סביבתית ואקולוגית.

במסגרת תוכנית החומש שהסתיימה בשנת 2021, הכשירה המדינה מגרשים לבניית עשרות אלפי יחידות דיור עבור הבדואים בנגב. אלא, שבעודה מחלקת "גזרים" לרוב, לא גיבשה המדינה תוכנית רוחבית וארוכת טווח לאכיפת החוק נגד הבנייה הבלתי חוקית ולפינוי מסודר של מבנים אלו מהפזורה והעברת תושביהם ליישובי הקבע. הואיל והגזרים לבדם אינם מועילים, בהעדר תוכנית אכיפה וישימה הבעיה תיוותר על כנה, וכל ההשקעה העצומה בפיתוח ובתמריצים תרד לטמיון.

מאז שנותיה הראשונות נוקטת מדינת ישראל מדיניות מזגזגת ובלתי עקבית בנוגע להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. חוסר המדיניות מתבטא באופן הטיפול בנושא תביעות הבעלות, במדיניות הטיפול בסוגית הסדרת ההתיישבות, במדיניות התכנון והבינוי בנגב, ובמדיניות האכיפה. התנהלות זו היא שהביאה את מדינת ישראל למצב של חוסר משילות חריף בנגב, ולהנצחת נחשלות של חלקים נרחבים בחברה הבדואית.

ממשלות ישראל העדיפו לגלגל את תפוח האדמה הלוהט מאחת לרעותה. גם אלו שהחלו לגעת בסוגיה ונכוו ממנה, משכו ממנה את ידיהם ובכך אף החריפו את המצב.

על אף הקשיים הברורים והמובנים בפתרון בעיות כבדות משקל אלו, הדרך היחידה והאפשרית להביאן לידי פתרון היא בממשלה יציבה שתגבש מדיניות רב־שנתית באמצעות חקיקה, ותיישם אותה בטווח זמן קצוב ומוגבל.
אף שכל אזרח ישראלי בדרכו לאילת נחשף לבעיית הבנייה הבדואית הבלתי חוקית בנגב, ובוודאי תושבי הנגב שהסוגיה נוגעת בהם באופן יומיומי – במרכז הגיאוגרפי והפוליטי קיימת אדישות לבעיה. אלא שלאדישות זו יש מחיר. ככל שיידחה הפתרון, הבעיה תחריף ופתרונה יהיה סבוך יותר ויותר.

אברהם בנימין הוא דובר תנועת רגבים