מחפרים היכו בקרקע. דחפורים שפכו עפר. פועלים רצו אנה ואנה להתקין מגורונים אחרונים. שתי צליות שחורות נמתחו בצלע ההר, האחת לגברים והשנייה לנשים. אחד התושבים פצח בפיוט ההודיה 'נשמת כל חי'. אבק בנייתו של יישוב חדש לכלכה את המכוניות אשר נוקו לכבוד הפסח. מתחת שער בלונים צנוע הצטופפו מאות תושביה של עמונה לשעבר, חלקם רצים ביחד כבר 20 שנה. ב'עמיחי' – יישוב חדש בעמק שילה, שעל הקמתו נלחמו בציפורניים ושלחנוכתו משמעות התיישבותית, אידיאולוגית, אנושית ומדינית מן המעלה הראשונה – הם התחילו היום (ב') את דרכם החדשה, מגיעים סוף סוף אל המנוחה והנחלה, ולא רק במובן המטאפורי.
כשכנם לשעבר של 'העמונאים', מי כמוני יודע עד כמה הם בזים לפוליטיזציה, לקרדיטיזציה, ולכותרותיזציה ששוטפת במקומותינו כל חלקה טובה. עליהם הפומפוזיות הזו לא עושה שום רושם ולכן את ביתם החדש חנכו לבד. בלי מכובדים, בלי עיתונאים, בלי סֶלפים. רק הם וראש מועצת בנימין, אבי רואה, שתומך בהם לאורך הדרך.
בדברים הקצרים שנשא ראש מטה המאבק, אביחי בוארון, הוא הזכיר את י' בניסן, התאריך שבו על פי המסורת בני ישראל נכנסו לארץ ישראל. בוארון וחבריו לא נאבקו ארבעים אלא רק ארבע שנים. אבל, ממש כמו בני ישראל במדבר, גם אצלם מציבי המכשולים הגדולים קמו מבית. מי שהיה בסוד העניינים ידע שאת האנרגיות האדירות שלו בוארון צריך היה להפנות לא רק להדיפת המחריבים מבחוץ, אלא גם כנגד מרפי הידיים מבית. הדור המייסד של תנועת ההתנחלות לא אהב את הסגנון התובעני שלו ולא האמין ביעדים הבלתי אפשריים שהציב – חוק ההסדרה ויישוב חלופי. בסוף הדרך ברור מי צדק ומי טעה.
אבל כעת כל זה היסטוריה. יום חג הוא היום ואחרי שנה וחודשיים ללא בית, לעשרות המשפחות יש עכשיו קרוון משלהם. הזריזים ישנו בו הלילה, האחרים ייכנסו היום לביתם החדש. לא מעט יחגגו כאן את ליל הסדר ופה ושם יש אפילו מי שכבר תלה שלט זיהוי על ביתו. כמו אומר 'הפעם זה סופי. מכאן אין דרך חזרה'.
ואלה אכן פני הדברים. הקמת 'עמיחי' מסמנת את מצב האל חזור לא רק של תושבי עמונה, אלא של תהליכים גדולים ועצומים פי כמה מהיישוב הבודד. ראשית, אחרי קרוב לעשרים שנים, שבהן ישראל לא הקימה יישובים חדשים ביהודה ושומרון, נשבר הטאבו. הממשלה החליטה, היישוב קם והשמים לא נפלו. אין לך אשרור גדול מזה שאם ישראל רוצה, אין מי ומה שימנע ממנה להמשיך בכך.
שנית, המיקום. 'עמיחי' מוקם לא במקרה בין דרך האבות (כביש 60) לדרך אלון, בין השומרון לבקעת הירדן (השמועה אגב אומרת שזמביש הוא מי שדחף לנקודה הזו). בכך נפתח למעשה ציר אסטרטגי שלישי בין הרי המרכז לבקעת הירדן: כביש 1 בין ירושלים לים המלח; כביש 5 הידוע בשם חוצה שומרון וכעת 'חוצה בנימין'. 'עמיחי' גוזר אפוא לגזרים את המדינה הפלסטינית ורק על כך אפשר לשיר 'דיינו'.
שלישית, הרוח. עמיחי הוא ההוכחה שכוח רצון ומאבק נחוש מביאים לתוצאות גדולות. בשונה ממשברי 'פרשת האולפנה', 'נתיב האבות' ו'תשעת הבתים', שהביאו במקרה הטוב לפיצוי מקומי להתיישבות, תג המחיר שגבו תושבי עמונה היה בסדר גודל לאומי. כך שהקמת 'עמיחי' היא שיעור חשוב למתנחלים ולהנהגתם כיצד מנהלים מאבק ציבורי, אפילו אם בשלטון מכהנת ממשלה ימנית. או בניסוח אחר, זהו איתות למתנחלים שעליהם לצאת מהגדרות, הפיזיות והמחשבתיות, אם ברצונם להרחיב את המפעל ולא לקפוא במקום. מאז אוסלו ההתיישבות במגננה. עמיחי, לראשונה מזה שנים רבות, מעביר מסר של יציאה למתקפה.
רביעית, 'עמיחי' הוא מעשה אנושי מהמעלה הראשונה. תושבי עמונה נזרקו מבתיהם בגלל אכזריות פוליטית במסווה של שיקולים הומניטריים. ארגוני השמאל, אלה שכאילו מניפים את דגל זכויות האדם, נלחמו ביישוב המקורי אך ורק בשל שנאתם למתנחלים ולא כי אכפת להם מהמצב הנדל"ני של ערביי עין יברוד. הערבים שהביאה 'שלום עכשיו' כדי שיעתרו נגד תושבי עמונה אפילו לא ידעו שהקרקע רשומה על שם אבותיהם, אלא בסך הכול היו קייס להשתמש בו בבית המשפט. כיוון שכך, יפה עשה ראש הממשלה שהלך עד הסוף עם ההבטחה להקים יישוב חדש. זו לא רק התשובה הציונית ההולמת, אלא גם התרופה האנושית המתבקשת. גם זו כשלעצמה סיבה טובה לשמוח.
אך מעל ומעבר לכל אלה, יישוב יהודי חדש בארץ ישראל תמיד מרחיב את הלב. כך עשו אבות הציונות כשבאו ארצה וכך עושים מי שממשיכים את דרכם בכל מקום בכל מרחבי הארץ.
