ג'ון לנון לא היה איש טוב. הוא היה אלים, תוקפני וגס רוח, פגע באופן עקבי ומתמשך במקורביו, בגד באשתו והתנכר לבנו. אבל לא זו הסיבה לסלידתי משירו המיתולוגי, "דמיין" ("imagine"), ולא זו הסיבה שהצטערתי לראות את כתבת השער האוהדת שהקדיש מוצשנו לשיר הזה בשבוע שעבר. הרבה יוצרים מוכשרים היו אנשים רעים, וכבר למדנו לחיות עם הפער בין איכות היוצר לאיכות יצירתו. מה שמפריע לי ב"אימג'ן" אינו המשורר, אלא השיר. מקצת הכותבים בשבוע שעבר, כמו דני רובס ואליעז כהן, הביעו ביקורת כזו בדברי טעם. אני רוצה להוסיף עליהם.
מי שכותב ביקורת רעיונית על תופעה תרבותית פופולרית מסתכן בתיאורו כעוסק בזוטות. נניח שיש המקפידים בקנאות לכתוב באיזו תצורה חדישה כאילו־שוויונית, בניגוד לכללי השפה העברית. אם מישהו יעיר להם על כך, ישיבו לו: "אין לך דברים חשובים יותר לעסוק בהם?" בדרך כלל הטענה הזו מלווה בעיוורון גמור לכך שאותה שאלה יכולה ביתר שאת להיות מופנית אליהם עצמם. בדומה, מי שיצביע על התוכן ההרסני במילותיו של המנון המונים נערץ, ייענה בדרך כלל במשיכת כתף: "זה שיר, לא ספר פילוסופיה". אבל אם זה רק שיר, למה אתם סוגדים לו כהמנון? שירים לדעתי משפיעים יותר מתצורות כתיב, כי יש להם תוכן. אגב, לנון עצמו כנראה לא באמת סגד ל"אימג'ן". מספרים שכאשר אחד ממקורביו שאל אותו איך תאוותו לנדל"ן יוקרתי מתיישבת עם ההטפה שלו נגד רכוש פרטי, לנון השיב במשיכת כתפיים: "זה רק שיר". בניגוד למעריציו, נראה שלנון באמת האמין בזה.
"אימג'ן" עורג לעולם שאין בו דתות, שאין בו גן עדן, ומציג אותו כעולם מושלם ומאושר. העניין הוא שגן עדן קיים בין אם נרצה ובין אם לאו, והשאלה היא רק האם אנחנו נזכה לו; וגם א־לוהינו קיים, יאמרו כל לנוני העולם מה שיאמרו, והשאלה היא רק האם נכיר בו, או שנעריץ את משמיציו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: האם המפלגות יתמכו בפיצול תפקיד היועמ"ש?
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות בשטחי C?
– האם ירון זליכה יקבל 8 מיליון שקל מ"מענק נתב"ג"?
מחיקת הרכוש הפרטי לא תשפר את העולם. פרויד החכם לעג מזמן לטענה הקומוניסטית נגד רכוש פרטי, והסביר שאם בני אדם רבים על רכוש, זה לא משום שבני אדם אוהבים מאוד רכוש, אלא משום שבני אדם אוהבים מאוד לריב. התוקפנות האנושית היא עובדה נתונה, הסביר פרויד, ואם אנשים לא יתקוטטו על כסף, הם ימצאו דברים אחרים להילחם עליהם. הדיקטטורות הקומוניסטיות של המאה הקודמת הוכיחו עד כמה צדק. אנחנו כבר לא צריכים לדמיין עולם שאין בו רכוש; ניסינו את זה, וראינו מה יצא.
באופן כללי, כבר לא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך ייראה עולם האימג'ן של לנון; במידה רבה, זהו עולם הרוח והתרבות הדומיננטי במערב, על סתמיותו התפלה. עולם המציאות לא יישר קו עם חזונו של לנון: במציאות שלנו בהחלט יש א־לוהים ודתות, גן עדן וגיהינום, רכוש ומדינות. אך עולם הרוח המערבי מנסה מזה כמה דורות לגדל צעירים שמנוכרים לדתותיהם, לעמיהם ולמסורתם, מתוך אמונה לא־רציונלית בתחזיתו של לנון: אם נמחק את כל המיוחד שבנו, את הזהויות הקיבוציות השונות שלנו, לפחות את אלו ה"הגמוניות", שוב לא יבדיל בינינו דבר, והעולם יהיה אחד.
לנון טעה, כי הזהויות שלנו – הדת והלאום, העם והמסורת – אינן שריון חיצוני שאנחנו לובשים למלחמה, אלא הן אנחנו. בני אדם אינם תפוז, שאפשר לקלף מקליפת זהותו ולהישאר עם תוך עסיסי; בני אדם הם בצל, ואחרי שתקלף אותם עוד ועוד תישאר בלי כלום, מלבד דמעות.
עוגני הזהות שלנו מעניקים לנו שלוות נפש וביטחון. פסיכולוגים תוהים למה בעולם עשיר מאין כמותו שיעורי החרדה והדיכאון של צעירים הולכים ועולים. מחיקת זהות אינה מובילה לשלוות נפש, וגם לא לאחווה. להפך: אנשים שבטוחים בזהותם, שיודעים שמעליהם גן עדן ותחת רגליהם אדמת ארצם, שלפניהם ייעוד משותף ומאחוריהם היסטוריה לאומית, יכולים לחוש אחווה כלפי אנשים אחרים עם זהות אחרת. נתן שרנסקי סיפר שבמרתפי הכלא של הקג"ב הוא הרגיש קרבה מיוחדת לאנשים עם זהות חזקה, גם אם שונה משלו, כמו נוצרים פנטקוסטלים. ועוד סיפר שרנסקי שפעם אמר לסוהריו: אתם כולכם עבדים, ורק אני חופשי. הוא היה חופשי משום שנשאר תמיד קשור לעמו, לארצו, לשפתו ולא־לוהיו. לא חופשי כמו ציפור, אלא חופשי כמו אדם.
