אני רוצה להצדיע לנשים הערביות, שרבות מהן איבדו בן משפחה יקר באלימות הקשה שחווה המגזר בשנים האחרונות והחליטו שהן לא נותרות בדממת השכול. נשים אלו התאגדו לקבוצה אחת כדי לקטוע את מעגל הדמים שבו נרצחים לא אחת גם נערים צעירים ממש.
אמש (ב') שודרה במהדורת החדשות של רשת 13 כתבה נרחבת על נשים אלו. אל הריאיון עמן נשלחו לא אחרים מאשר מגישי המהדורה: תמר איש-שלום ואודי סגל. הכתבה הוצבה במקום מכובד, ונמשכה דקות ארוכות. לעצם ההחלטה לשלוח אותם כמגישים בכירים וכפניה של המהדורה לסיקור החשוב הזה יש משמעות אדירה.
לפני הכתבה, איש-שלום וסגל אף צולמו באולפן עומדים ומציגים יחד את תמונותיהן של נשים אלו בצד הנתונים הבלתי נתפשים שמתארים 24 נרצחים במגזר מאז תחילת השנה, ו-80 אחוזים של תיקי רצח כאלה מן השנה שעברה שנותרו פתוחים. הם אף הצהירו בפתח הכתבה שיצאו לסקר נשים שבחברה הישראלית קולן כמעט ולא נשמע, ושרוב האנשים לא טורחים להסתכל לתוך הפנימיות שלהן, אך לא הפעם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להקטנת הגירעון?
– קוריאה הצפונית ואיראן מפעילות ארגוני פשיעה בתור האקרים
– ציונותו הדתית של עגנון
האומץ של הנשים הללו לקום ולהחליט שהן מדברות, למרות שהן יודעות שזו עלולה להיות סכנה ממשית בשבילן ממי שמבצעים את המקרים הנוראיים האלה, הוא ראוי לציון. הן החליטו שהן הופכות לקבוצה, לכוח נשי שמתכוון להפגין נוכחות במרחב הציבורי הישראלי והן אף מתכננות הפגנה גדולה בחמישי הקרוב בתל-אביב. מדובר באמירה פורצת דרך, בעיקר כי במידה רבה הן חונכו לשתוק ולהשלים עם הרציחות.
התחושה העולה מהצפייה היא שזו לא עוד כתבה שעושה "וי" על עוד מקרה במסגרת היסטוריה של אלימות שכאילו הפכה לרעש לבן, אלא הצהרה להמשיך ללוות את הנשים האלה.
וזה מעורר בי תקווה שמשהו אולי ישתנה הפעם באמת. הנשים בכתבה אף נפגשו עם צעירים וצעירות ערביים שחוששים שהם או בני משפחתם, יהיו הבאים בתור להירצח, ובתגובה זכו מהמגישים הבכירים לרוח גבית מרגשת.
בשיא הכתבה עומדת אחת הנשים בבית הקברות, לצד מצבת השיש של בנה, ומדברת אליו בעוד היא מצביעה על עוד ועוד קברים של צעירים שנרצחו ככה סתם: בירי מתוכנן של אקדח של שכן במכולת שתועד במצלמת אבטחה, בירי בתוך חשכת הבית.
אחת הנשים בכתבה מתארת כיצד נכנסו לביתה וירו למוות, לנגד עיניה, בבעלה ובשני בניה. אחד הקורבנות אף נרצח לאחר שחזר מהפגנה נגד אלימות. במרבית המקרים, כאמור, המשטרה לא מפענחת את הפרשיות האלה, וכך נותרות האלמנות או האחיות השכולות ללא הרשעה של רוצח, גם אם במקום בו הן מתגוררות מסתובב יותר מחשד סביר במי מדובר.
הכתבה נחתמה בכך שאחת הנשים הללו משווה את מאבקן למאבק של ארגון "ארבע אימהות" שהוקם בשנות השמונים על ידי אימהות לילדים ששירתו בלבנון, ולו מייחסים את הסיוע בהזזת הלוחות הטקטוניים בחברה, בצבא ובממשלה שהביאו לבסוף ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000.
ההשוואה ניתנת על רקע תמונות מהפגנות של ארבע אימהות, והמרואיינת רואה באימהות שהפגינו כאלה שהצילו נפשות בפועל ושואפת בכל מאודה להיות כמוהן. "הן הצילו עם שלם", אומרת אותה אם, וגם אם יש מי שלא יסכים עם ההשוואה, עצם האמירה שלה מטלטלת, ובכוחה לחבר גם יהודים לסיפור שלהן.
כי מה הן רוצות בסך הכול? ביטחון אישי ברחובות שליד הבית שלהן, אז למה מצרך בסיסי כל כך הפך כה קשה להשגה? קודם תגיע התקשורת, אחר כך ההפגנות, אחר כך המשטרה ובהמשך, בתקווה גדולה, גם השינוי.
