"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
המקור של הביטוי המפורסם הזה, מההגדה של פסח שנקרא בעוד שבוע וחצי, מופיע בדף היומי שלמדנו היום: פסחים קט"ז. באופן פשוט הכוונה של המשפט הזה היא שמוטל עלינו לדמיין את עצמנו לוקחים חלק פעיל בסיטואציה של יציאת מצרים. הרמב"ם שינה מעט מלשון הגמרא כשכתב "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כלומר לא מספיק שנדמיין במחשבה – אנחנו צריכים גם לעשות פעולות שיחצינו את ההזדהות שלנו עם יוצאי מצרים.
אבל יש עוד רובד, עמוק יותר, למשפט הזה. בניגוד לחגים אחרים בהם אנחנו מתמקדים באירוע היסטורי ומזכירים אותו בהווה, בפסח זה אמור להיות שונה. אנחנו אמורים להסתכל על ההווה, על אירועי היום והשעה, לזהות את המצרים במציאות חיינו העכשווית, להרגיש כאילו יצאנו ממנה עכשיו, ולהודות על זה.
השנה, יש לנו מועמדת טבעית למצרים העכשווית: הקורונה. היא עדיין כאן, אבל לא צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי להרגיש שאנחנו נמצאים בתהליך מתקדם של יציאה ממנה. מספיק להסתכל בעיניים פקוחות בתמונת המצב של הימים האחרונים באתר של משרד הבריאות. מקדם ההדבקה צונח, מספר החולים קשה בירידה, ומספר הישובים הצהובים והירוקים בעלייה. גם העתיד נראה לא רע. יש כבר מעל חמישה מיליון מחוסנים, והזרוע עוד נטויה למתחסנים נוספים. האור לא בקצה המנהרה. האור כבר כאן.
ואם אנחנו אכן בתהליך של יציאה מהקורונה, ממצרים של תש"פ-תשפ"א, אז גם היציאה הזאת מחייבת להודות ולברך, ולנסח לעצמנו את "בכל דור ודור" של התקופה הזאת.
בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא חלה קשה בקורונה.
כאילו הוא הרגיש שנגמר לו האוויר, כאילו הוא אושפז בבית החולים,
כאילו הוא נאלץ להיפרד ממשפחתו, כאילו הוא חובר למכונת "אקמו", כאילו הוא לא יצא מזה.
כאילו הוא היה הנפטר ה-6,000, כאילו זו הייתה התמונה שלו בעמודי העיתון, כאילו זה היה השם שלו ברדיו.
כאילו זה הוא.
בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו שם,
כי הוא כן יצא.
