מנצלי הקורונה
בין כלל מפגעיה, שנת הקורונה גם העידה על סדקים משמעותיים באתוס הסולידריות הישראלי. יש שיאמרו אפילו מותה של הסולידריות. חרדים, ערבים, בלייני מסיבות חילונים, מפגיני בלפור עקשנים – כל אלה הוכיחו שהאחריות לכלל היא מהם והלאה. האג'נדה האידיאולוגית, החתונה של הבן, או סתם יצר של התרסה ותחושת אי-שייכות, היו חזקים מתודעת האחריות. עכשיו מתברר שיש לכך ביטוי גם בהיבט הכלכלי של הקורונה.
מתוך רצון להגן על האנשים הרבים שאיבדו את עבודתם במהלך המגפה, יזמה הממשלה הטבות משמעותיות שהבולטת שבהן היא תשלום גורף של דמי אבטלה לכל מי שפוטר, או יצא לחל"ת, במהלך ימי הקורונה. תשלום שאמור להינתן במשך יותר משנה מתחילת המגפה, עד סוף חודש יוני הקרוב. בניגוד לדמי אבטלה רגילים, מתן הכסף אפילו לא מותנה בכך שמובטלי הקורונה יוכיחו שעשו מאמצים למצוא מקום עבודה חלופי – מתוך הנחה שממילא יקשה עליהם למצוא מקום עבודה כזה בימי המגפה.
עכשיו מתברר שרבים מאוד, ככל הנראה רבבות ישראלים, ניצלו את המתנה הגורפת כדי לסדר לעצמם שנת שבתון במימון המדינה. יש ביניהם כאלה שפוטרו או הוצאו לחל"ת בגלל הקורונה, כאלה שפוטרו בלי קשר לקורונה, או כאלה שבדיוק השתחררו מצה"ל ולא ניסו אף לרגע למצוא עבודה; כולם קיבלו ויקבלו 70 אחוז ממשכורתם האחרונה. יתר על כן, עכשיו כשהמשק הולך ונפתח רבים ממוטבי הקצבה לא חושבים כלל לחזור לעבודה, לפחות כל עוד הקצבה משולמת. אלה מבניהם שאינם לחוצים על כל שקל שמחים לקבל 70 אחוז משכרם בלי לעבוד, במקום 100 אחוז מהשכר תמורת עבודה מלאה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור
– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל
אם ברון כלשהו היה מממן את החגיגה הזו, לא הייתי מעלה את הנושא. כמי שחושב שבאופן עקרוני שרעיון השבתון צריך לחול על כלל העובדים במדינה, לא מפריע לי שאנשים יסדרו לעצמם שנה כזו. אבל כמובן שהחגיגה, שעלותה היא מיליארדי שקלים, תמומן בסופו של דבר על ידי כולנו, כלל משלמי המסים. וכאן זה הופך לעוד ביטוי מקומם של התרבות הישראלית החדשה: תפוס כפי יכולתך, ולא משנה מי ייפגע בדרך.
זה המקום שבו הממשלה הייתה צריכה לעשות סוף לחגיגה. להפסיק באופן מידי את ההטבה הגורפת ולתת אותה רק למי שיוכיחו שאכן אין להם מקום עבודה. אבל הימים ימי בחירות, וכששר האוצר נוזף פומבית במנכ"ל משרדו על ששמר על הקופה הציבורית ובכך "הפר את הוראות השר", אנחנו מבינים לאן הרוח נושבת.
נ.ב. – שוק העבודה מתחיל להתמלא מחדש. אלה שיפסיקו את שנת התענוגות שלהם ב-1 ביולי עלולים לגלות שהפסידו גם הרבה הזדמנויות לחזור לשוק העבודה, ויידרשו אולי לזמן רב עד שימצאו עבודה אחרת. זה חלק מבעיה אחרת של דור ה-Y: אכול ושתה כי מחר מה אכפת לי.
לא תעמוד על דם רעך
העדויות הנוראיות שמתפרסמות בימים האחרונים נגד יהודה משי-זהב מעוררות הרבה שאלות. אחת הגדולות שבהן היא השאלה איך יתכן שכל כך הרבה אנשים בחברה החרדית מעידים שמעשיו של האיש היו ידועים לשמצה כבר הרבה מאוד שנים, ואף אחד לא טרח לטלטל את המשטרה בעניין הזה.
סביר שהנפגעים והנפגעות עצמם, כדרכם של רוב נפגעי התקיפות המיניות, מהססים לפנות למשטרה, כדי לא להיכנס להליך פלילי שיחשוף את מה שמבחינתם היא בושה גדולה. נניח גם שיש בחברה החרדית, בוודאי בחלקים היותר קיצוניים שלה, שבקרבם חי משי-זהב, הסתייגות עקרונית מפנייה למשטרה. אבל בכל השנים האלה, ועם כמות האנשים שכנראה ידעו, לא נמצא אפילו אדם אחד שילך למשטרה וייתן לה רק טיפ קטן, שימו מעקב אחרי משי זהב, גם אם אף אחד עוד לא התלונן נגדו, ותראו מה תקבלו! הרי בעדה החרדית היו מספיק אנשים ששנאו אותו בגלל המהפך הציוני שעשה. מספיק שמישהו מהם היה עושה זאת, וכבר המורסה הנוראה הייתה מתפוצצת כבר לפני שנים רבות.
אלא שממה שפורסם עד עכשיו, מתברר שהמשטרה הייתה מודעת היטב לחשדות נגד משי זהב. היו עדויות שנבדקו ולכאורה, המשטרה לא מצאה שום ראייה וסגרה את התיק. שוב נותרה השאלה: מכיוון שהשמועות העקשניות על משי זהב היו בוודאי ידועות גם לאנשי המשטרה – לפחות אלה העוסקים במגזר החרדי בירושלים – איך יתכן שבדיקת תלונה אחת, שלא הניבה תוצאות ברורות, הספיקה כדי לסגור את החקירה כולה? מה לגבי הטלת מעקב על משי זהב לזמן לא ארוך, דבר שלאור העדויות המשרטטות דיוקן של התמכרות לעבירות מין, היה מספק את הראיות המרשיעות?
נראה שגורמים במשטרה עצמה התרשלו בבדיקת החשדות; אם משום שחששו לגעת באדם כל כך מקושר, גם עם המשטרה עצמה – הן בעבודה השוטפת של ארגון זק"א, וכנראה גם בהעברת מידע על עבירות אחרות המתרחשות במגזר החרדי. כך או כך, נראה שנוצר כאן מצב בלתי נסבל שבו המשטרה אינה מפעילה את כל הכלים העומדים לרשותה, במקרה של עבירות מין חמורות, כי האיש מקורב אליה ומסייע לה. זה הרגע שבו חקירת פרשת משי זהב חייבת להפוך גם לחקירה אודות אופן עבודתה של המשטרה עצמה בפרשה הזו, ואולי גם במקרים דומים אחרים.
ב-1998 הצליח הח"כ דאז חנן פורת להכניס לספר החוקים של המדינה את הציווי הקדום: לא תעמוד על דם רעך. מאז אותו יום, יש לאדם חובה משפטית לסייע לאדם אחר הנמצא במצוקה קיומית. ב-1992 הביאה הביקורת הציבורית על ניגוד העניינים של חקירת שוטרים החשודים בעבירה על ידי חבריהם לארגון, להקמת מח"ש: המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. פרשת משי זהב צריכה לחבר את שני השינויים האלה, ולגרום לכך שמח"ש תחקור לא רק שוטרים שסרחו בעצמם, אלא כאלה שאולי הבליגו על סירחונם של אחרים, ולפי החוק של פורת ביצעו בכך בעצמם עבירה פלילית, וכמובן גם הפרת אמונים של חובתם לתפקידם. פרשת משי זהב צריכה לשמש לא רק לבירור נוקב ומוחלט של הפשעים החמורים בהם הוא עצמו חשוד, אלא גם של תפקוד המשטרה בתיקים של "מקורבים".
עבר לנתיב השמאלי
מרדכי (מורל'ה) בר-און נפטר בשבוע שעבר, בגיל 92, והידיעה לא הכתה גלים באופן שבו הייתה אמורה לעורר. אין מה לעשות, מדובר בדור שכבר לא ידע את מורל'ה. אז כשירות לציבור קוראי מקור ראשון, הנה כמה פרטים על האיש המעניין הזה.
הוא נולד ב-1928 בתל אביב, היה חבר בהגנה מגיל 14, ובמלחמת השחרור כבר שירת כקצין בחטיבת גבעתי. באחד הקרבות נפצע, ובקרב אחר, כך העיד לימים, נתקף פחד מוות. מול האימה הקיומית, סיפר בר-און, שגדל בבית חילוני גמור: "הרגשתי רצון עז להתפלל, ולא ידעתי איך… התפללתי בלשון פשוטה, כפי הבנתי. אני זוכר את הרצון שלי להתפלל דווקא תפילה שאותה התפללו כל היהודים בכל הדורות – אלא שלא ידעתי שום תפילה כזאת".
לאחר המלחמה המשיך בשירות קבע בצה"ל, ובמבצע קדש היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דאז, משה דיין. הערצתו לדיין הייתה כל כך גדולה שעוד עשרות שנים אחר כך, כשדיין כבר נחשב לאחת הדמויות היותר בזויות בזיכרון הלאומי, בר-און נחלץ להגנתו בביוגרפיה שביקשה להתמקד בצדדיו הטובים יותר. במלחמת ששת הימים הוא כבר היה קצין חינוך ראשי, ובתפקיד הזה זכורות בעיקר שתי פעולות שלו: האחת היא הנאום אותו כתב לרמטכ"ל המלחמה, יצחק רבין, בעת שזה קיבל מידי האוניברסיטה העברית תואר דוקטור לשם כבוד בזכות הישגי המלחמה.
הנאום נחשב עד היום לאחד הנאומים המכוננים בתולדות הממלכתיות הישראלית, ובו נאמר בין היתר: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל."
הפעולה השנייה הייתה ברוח דומה. בר-און עודד את העורך אברהם שפירא והסופר עמוס עוז לצאת לדרך עם יוזמתם לראיין לוחמים וקצינים על הלבטים המוסריים שחשו במהלך המלחמה; מה שנודע לימים כקובץ 'שיח לוחמים', שבר-און כקצין חינוך ראשי גם הכשיר את הפצתו בצה"ל. כששוחרר מצה"ל הפך לראש מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות, ובמסגרות האלה דאג שהדור הבא לא יחווה את הבורות שהוא עצמו חווה במלחמת השחרור. הוא הקים את המכונים לחינוך יהודי-ציוני (מלי"ץ), שהכשירו בני נוער רבים, מישראל ומהתפוצות, לידע יהודי.
כל הרקע הזה שם את בר-און כאחד מסמניו המובהקים של הממסד המפא"יניקי הישן. בדיוק כשסיים את תפקידו בסוכנות התרחש המהפך של שנת 1977, וכמו רבים וטובים באותם ימים, גם בר-און הקצין שמאלה. הוא היה בין מייסדי "שלום עכשיו", ונשאר תומך שלה עד יומו האחרון. ב-1984 נבחר לכנסת מטעם סיעת רצ, אבל לזכותו ייאמר שכשהבין כעבור שנתיים שאין לו תרומה משמעותית, התפטר מכהונתו ועבר לקריירה אקדמית, שבה התמקד בחקר החברה הישראלית בעשורים הראשונים למדינה. במקביל לכל זה, שימש גם תקופה מסוימת כנשיא הקרן החדשה לישראל. אגב, אחת מבנותיו התחתנה עם ישראלי ערבי, וזה היה אחד המקרים הראשונים של נישואים מעורבים בשמאל הישראלי.
מה שמעניין בסיפור הפרטי של בר-און הוא הדפוס שאפיין ב-40 השנים האחרונות כל כך הרבה ישראלים. כאלה שעד למהפך הפוליטי היו אנשי ממסד, וגם אחרי 67' לא הרבו לטעון כנגד 'הכיבוש'. רבים מהם השמאילו את דרכם בעקבות משבר מלחמת יום כיפור, והתחושה שאילו הייתה ישראל מסכימה להסדר שהציע סאדאת עוד לפני המלחמה, היו נחסכים כל הקורבנות. אבל רבים אחרים השמאילו רק בעקבות המהפך. אפילו שולמית אלוני, שהתחילה את דרכה הציבורית בביקורת קטלנית על מצב זכויות האזרח בתקופת מפא"י, ביטאה בספר הזיכרונות שלה געגועים לדמוקרטיה של ימי מפא"י, שלפי כל בחינה אובייקטיבית היתה גרועה בהרבה מזו של שלטון הליכוד. מסקנה: הפוזיציה חזקה מכל אופוזיציה.
