מי שלא כסס ציפרניים בחרדה כשדניאל לרוסו נאבק על נפשו פעם אחר פעם מול חבורת הבריונים של בית הספר בסרטי קראטה קיד, יתקשה להבין את התערובת המבלבלת של תחושות שעלו בי כשנחשפתי ל"קוברה קאי", הסדרה שחורכת בימים אלו את מנויי הנטפליקס של בני הנוער. הסדרה, שנושאת את שם החבורה שהתעללה בלרוסו בשנות השמונים, מוקדשת לערעור הנחת המוצא שעמדה בבסיס הסרטים ההם, דהיינו שהבריונים הם חיות אדם. היא מספרת לנו שהבריון הראשי מסדרת הסרטים גדל אצל אב־חורג מתעלל, ושמי שקלקל אותו סופית היה בכלל המורה שלו, שהוא עצמו סוחב טראומות מווייטנאם; וכך, אבן אחר אבן, מתמוססת תחושת הסלידה שלנו כלפי הנבלים והופכת לאמפתיה ואפילו לסימפטיה.
משהו עובר על דמות הנבל שלנו. זה לא רק "קוברה קאי" אלא גם "ג'וקר", שובר הקופות מאשתקד שהראה לנו את הפנים האנושיות והמצולקות של הפסיכופת מסרטי באטמן. שוב ושוב פותח לנו המסך צוהר אל המצוקות האיומות שהפכו את הרשעים למי שהם, וגורם לנו להרגיש כמעט אשמים על שתיעבנו אותם מלכתחילה.
בבסיס המגמה הזו, שהלכה והתעצמה לאורך המאה ה־20, נמצאת תנועה עמוקה של בקשת פשר לרוע. הספרות המודרנית לא מוכנה עוד לקבל את קיומו של נבל פלקטי שכל תפקידו לשמש כלוח מטרה של הגיבור. אם בחוברות הראשונות של "אקס־מן" נבל־העל מגנטו גילם רשע טהור ולא מובן, חוברות ההמשך כבר מספרות על הילדות שלו באושוויץ. ואם בספר "פלא", למשל, דמות הנבל היא של ילד מגעיל בשם ג'וליאן, אז ספר ההמשך, "אוגי ואני" יוקדש לתיאור נקודת המבט של ג'וליאן על הסיטואציה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חובת העבודה עלינו: הנשמה הא־לוהית היא לא אשראי פתוח
– התורה של שולם שטיסל: לא מדוברת, אבל תמיד שם
– אוי לאותה בושה: קרוב מספיק להמאיס, לא קרוב מספיק לדבר
הקביעה שלכל נבל יש סיפור ושכל רשעות היא תולדה של מצוקה, יכולה להיות ביטוי לאופטימיות גדולה. המסר שלה יכול היה להיות שכולם, כולל הנבלים, טובים בבסיסם. הא־לוהים עשה את האדם ישר, ואלו רק נסיבות החיים המרות שהטו אותו מן הדרך. מתוך כך היא יכולה לייצר סיפורים של תשובה גדולה, לפעמים ברגע האחרון, והיא אכן עושה זאת בכמה מן הסאגות הגדולות שאולי הבולטת שבהם היא זו של דארת' ויידר במלחמת הכוכבים.
כך יכול היה להיות. אבל נדמה לי שבשנים האחרונות המסר הזה הולך ומתחלף באמירה קצת אחרת: שבעצם־בעצם, כולנו נבלים. "אתה בדיוק כמוני", אומר הג'וקר לבאטמן שוב ושוב בסרטים האחרונים בסדרה, וגם דניאל לרוסו מגיע למסקנה הזו בשלב מסוים בקוברה־קאי. כולנו אשמים אשמה עמוקה, מטאפיזית, כולנו נגועים בחטא הקדמון, שלפעמים מתגלה יותר ולפעמים פחות, בהתאם לנסיבות אקראיות בלבד. אם לרוסו היה נלחם בווייטנאם הוא היה יוצא משם כבריון, ואם באטמן לא היה גדל עם כפית של כסף הוא היה הופך לרוצח אכזרי בדיוק כמו הג'וקר. תפיסת הנבל הפוסט־מודרנית לא כופרת בקיומו של הנבל אלא באפשרות קיומו של הטוב. אין הבדל אמיתי בין טוב לרע, אלא סדרה של צירופי מקרים המציבה כל דמות בצד אחר של המתרס, מקרה אחד לצדיק ולרשע.
הרעיון ללכת אחורה ולתאר את הרקע למעשיו של הנבל לא הומצא במאה ה־20. כבר לפני שלושת אלפים שנה, כשהתורה מספרת את סיפור הרוצח הראשון, היא מתארת בצורה שוברת לב איך חרה לו ואיך נפלו פניו כשלא שעו אל מנחתו. אבל זה לא מונע ממנה לתבוע, בלי לוותר: לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו. היא לא מתכחשת להשפעה של טראומות מן העבר על ישמעאל ועל עשיו, אבל מספרת שאפשר תמיד לבחור אחרת, שהיה פעם אברם שלא לקח מחוט ועד שרוך נעל מנפש מולידו.
מורכבות היא תוצר לוואי של התבגרות, ואני שמח בתחושות החמלה שנולדו בי כלפי בריוני קראטה־קיד. אם אי פעם אראה שוב את הסרט, כל בעיטה שיספגו בפרצופם תכאב גם לי קצת. אבל אני לא מוכן להתמכר לחמלה הזו, לתת לה להשכיח ממני שבסופו של דבר כל אחד מאיתנו הושבע, רגע לפני שירד אל העולם, להיות צדיק ולא להיות רשע. ושבכל צומת בחיים עומדת בפניי היכולת, והחובה, לא להיות נבל.
