הסנטור האמריקני פול צונגס ייצג את מדינת מסצ'וסטס בסנאט. ב־1983 הוא אובחן כחולה בסרטן, ובחר שלא להתמודד בבחירות הבאות. כאשר שאלו אותו האם הפרישה מהפוליטיקה אינה גורמת לו תסכול, צונגס השיב: "אף אחד עוד לא אמר על ערש דווי שהוא מצטער שלא הקדיש יותר זמן לקריירה שלו".
שני דברים טובים הפקנו מתקופת הקורונה הרעה: כשדאגנו לבריאותם של בני משפחתנו, גילינו שהבית נמצא במקום הראשון בסדר העדיפויות הערכי שלנו; וכשבילינו כל כך הרבה זמן בבית, גילינו שאנחנו יכולים ממש לשהות בו, גם בימי החול. אני מכיר עובדי הייטק שחושבים שזו תקופה נהדרת: הם פתאום גילו איך נראה הבית שלהם בשעות האור, והתמכרו לקסמי אחר הצהריים המשפחתי. לרובנו זו לא הייתה תקופה נהדרת, ובכל זאת אפשר ללמוד ממנה הרבה.
יש שמציגים את הציפייה שאבות יקדישו זמן לילדיהם כחלק מאיזו מלחמת מינים בדויה ומטופשת: הגברים צריכים להיות פחות וורקוהוליקים ולחזור הביתה מוקדם, כדי שנשותיהם יוכלו להיות יותר וורקוהוליקיות ולחזור הביתה מאוחר. אני רואה זאת אחרת: ילדים צריכים אבא וגם אמא, ובמידת האפשר טוב ששניהם יחזרו הביתה בשעה סבירה. כאמור, לא כולם יכולים. מי שעובד בשב"כ לא יכול לעזוב למסיבת סידור בדיוק כשהחשוד מספר היכן החביא את הרימונים. אבל רובנו לא עובדים בשב"כ, ורובנו יכולים להשקיע קצת יותר בבית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ג'ון לנון לא היה איש טוב
– דרוש: מינימום מוסרי
– הבורות מסכנת את חיינו
לרבנים יש פיתוי מיוחד להתמסר לעבודתם על חשבון משפחתם. העבודה שלנו חשובה מאוד ומקודשת ולעולם לא נגמרת. אך בנקודה מסוימת הרצון לעבוד עוד שעות הופך מעצת היצר הטוב לעצתו של היצר הרע. פעם מישהו הפציר בי לנסוע ליישוב מרוחק מאוד כדי ללמד שיעור על ערכי המשפחה. אמרתי לו: אתה באמת רוצה שבשביל שיעור על חשיבות המשפחה לא אראה את ילדיי במשך שלושים ושש שעות?
בני דור ה־Y ידועים לשמצה בשוק העבודה, ולפעמים בצדק. יש מהם כאלו שמצפים לקבל הרבה כסף על מעט עמל, והחיים בדרך כלל לא עובדים כך. אך בדבר אחד אני חושב שהם צודקים: רבים מהצעירים הללו מבקשים להיות יותר זמן עם משפחותיהם, ולצאת מהעבודה בשעה סבירה. כל עוד הם מוכנים לשאת בתוצאות הכלכליות של הבקשה הזו, בעיניי היא הגיונית מאוד.
לפעמים שונאי השוק החופשי מציגים את הקפיטליזם כאילו הוא עוין את שעות הפנאי, ודורש עבודה אינסופית. זהו חוסר הבנה עמוק במהותו של שוק חופשי. חופש כלכלי פירושו שכל אדם יקבל בעצמו את החלטותיו הכלכליות. מבחינה כלכלית, שעת פנאי שווה כסף. אדם יכול להחליט לעבוד עוד עשרים שעות בשבוע כדי לקנות בסוף השנה מכונית יקרה, ויכול להחליט להקדיש את השעות הללו לילדיו. מבחינה כלכלית טהורה, יש כאן שני מוצרים שקולים: מכונית יוקרתית או אלף שעות משפחתיות. השוק החופשי אומר שכל אדם יבחר מה הוא מעדיף. אני יודע מה אני מעדיף.
מאז שנולדו ילדיי, צמצמתי מאוד את עבודתי בשעות אחר הצהריים. רציתי להיות איתם. אחרי שנרדמו, הייתי חוזר בערב למחשב, כותב טורים וספרים ומכין שיעורים. עבודתם של רוב האנשים אינה מאפשרת את הגמישות הזו, אבל בדרך כלל היא מאפשרת גמישות מסוימת. הילדים הם במקום הראשון בסדר העדיפויות של כולנו. בשביל לפרנס אותם אנחנו יוצאים לעבוד. אך יש עוד דברים שילדינו צריכים מאיתנו, מלבד פרנסה. למשל, הם צריכים אותנו. ולא רק זמן איכות איתנו, אלא גם זמן כמות.
באתי פעם לנחם חבר על פטירת אביו, שהיה עורך דין בכיר. הוא סיפר לי שלאביו היה משרד מצליח, שהוא עבד קשה, וגם עסק בצורכי ציבור; ובכל זאת, בכל יום היה חוזר הביתה לארוחת צהריים, מדבר עם הילדים, נח קצת, חוזר לעבודה לעוד שעתיים, ובשש בערב הגיע הביתה לארוחת הערב. זה לא פגע בקריירה המצליחה שלו. כשהייתי ילד, רוב החנויות היו סגורות בין שתיים לארבע, וביום שלישי אחר הצהריים הרחובות היו שוממים. קשה לדמיין היום את כיוון החשיבה הזה, אבל אולי כדאי לאמץ קצת את הדמיון.
יום אחד תסתיים מגפת הקורונה. ייתכן שהיום הזה קרוב. מה נוכל לקחת מהשנה הקשה הזו? אולי את הרגלי העבודה הגמישים, המשלבים עבודה מהבית בשעות לא קבועות; וחשוב מזה: את סדר העדיפויות הברור, שמפציר בנו להיות יותר עם ילדינו. בבוא יומנו, על ערש דווי, אני לא חושב שנצטער על הבחירה הזו.
