חגים ומשפחה ואתם. נכון, לרוב האנשים שאני מכירה הקורונה הרסה את החגים ואת הביחד. והיא ציערה. אבל, אני שומעת על עוד ועוד אנשים ונשים שממש־ממש מאחלים שיחזור השנה הסדר של שנה שעברה. חבר טוב שלי, דתל"ש, כותב לי שהוא לא מוצא את עצמו אף פעם ובשום מקום, ובתקופת החגים הוא מוצא את עצמו רק בחוץ לארץ, וגם זה נמנע ממנו בשנה האחרונה. "את לא מבינה איך ששוקעת השמש שוקעת עליי מועקה. את האמת? זה קורה כמעט בכל ערב שבת, אבל בחגים במיוחד. וזה לא שאני מרגיש שאני מחמיץ משהו, ההפך, אני כאילו בכל פעם נושם לרווחה. ובקורונה, כשאפילו לא היה דיון, הכול היה פשוט יותר קל".
זה קרה עם חברה טובה רווקה, אחיה הצעירים ממנה כבר התחתנו, אחיין אחד כבר מאורס. "זה היה הסדר הכי טוב שהיה לי בחיים", היא סיפרה. "האחים ציפו שאלך להיות עם ההורים שלי, אבל התחמקתי בטענה שאני מפחדת לסכן אותם. הייתי המלכה של החיים, התפללתי במרפסת וערכתי לי סדר ושרתי עם עצמי ובקצב שלי. אני יודעת שריחמו עליי, כי כאילו אני לבד, אבל זה היה פשוט מדהים. כי דווקא כשאני עם כל המשפחה, אני הכי מרגישה את 'הרווקות' שלי ופה פשוט הייתי אני, בבית היפה והנעים שיש לי. במקום להרגיש חסרה, הרגשתי מלאה. זה לא היה ככה בכל השנה של הקורונה, ממש לא, אבל דווקא בחג זה היה ממש טוב".
וישנם כמובן אלה שהמשפחתולוגיה פשוט לא עושה להם טוב. אני תמיד כותבת על זה, ובעדינות רבה ככל האפשר. יש לא מעט זוגות שהמטענים המשפחתיים פשוט גומרים אותם וגומרים על הזוגיות שלהם. הערות של גיסים וגיסות ו"תפקידים" במשפחה שלמרות השנים וההתבגרות לא מצליחים להיפטר מהם. למחרת החגים כל תוכנית בוקר מתארגנת על עו"ד לענייני גירושין ששוב יסביר חצי בצחוק שזה המאני טיים שלו. אבל מה העומק של הדברים? "אז למה אתם נוסעים?" שאלתי פעם זוג שישב מולי, מובסים אחרי ראש השנה כפול אצל אחד הצדדים. הם סובלים, ורבים ביניהם, ורבים עם אחרים. ורבים על למה השני לא הגן עליהם ורבים על למה השני מאלץ אותם לבחור צד. "זה עושה נחת להורים שלי לראות את כולם ביחד".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תשכחו אותי בבית
– נשים, מחוללות מציאות ממצרים ועד הקורונה
– בלי בושה: החיים הם דמעה ואז חיוך, מועקה ואז הקלה
אז בואו נדבר על זה רגע. אני פונה אליכם, ההורים, ראשי השבט. ואני רוצה לפתוח סימן שאלה. אם הייתם יודעים שזה המחיר שהילדים והכלות והחתנים שלכם משלמים, הייתם ממשיכים לבקש אותו? האם באמת עבור מקדש ה"נחת" האמור להציג מצג שווא מזויף של משפחה אחת גדולה ומאושרת, אתם מוכנים לשלם על הדמעות והעלבונות והמשקעים? בציבור שלנו זה לא רק לבוא לארוחה עם קצת מתח ולהתחפף, רובנו תקועים אחד עם השני לפחות 24 שעות. חיכוכים בלתי פוסקים גם אם מילים לא מוחלפות. כל האווירה מחשמלת, והשנה יש יומיים, רק אומרת.
מצד שני, לא תמיד ההורים בלופ. "חוסכים את זה מהם", "לא רוצים לצער אותם", "לא רוצים שהם ייכנסו לזה". גם את העמדה הזו אני מבינה, איזו אמא תוכל להישאר אדישה אם הבן שלה סובל הצקות מהחתן שלה, ואיזו חמות לא תשב דרוכה אחרי שתשמע על חילופי דברים ועקיצות בין הכלות והבנות.
ומעל כל זה, השנה מרחף סכסוך המתחסנים והמתנגדים או הבוחרים שלא להתחסן – תקראו לזה איך שנוח לכם, לא משנה לי. בדיוק הייתה כתבה על המריבות המשפחתיות שיש סביב זה. אני לא מזלזלת בצדק ובלהט הריבים. אבל יש משהו מצער כל כך בשנה הזו, והעובדה שכל הזמן משסים אותנו זה בזה, וכל כך בקלות. התקשורת, הרשתות. אנחנו בכזו מצוקה השנה ורק מחפשים על מי להוציא את התסכול ואת מי להאשים. ואתם מבינים שאני לא הראשונה לקרוא לבני העם שלה "אחים שלי" וכאלו, אבל כאב לי הלב. אני מאושרת מפיד מאוד הטרוגני, זה מאלץ אותי לקרוא ולראות את כולם. כואב לי לראות את זה כשזה מול אנשים ומגזרים שלמים, אבל עכשיו כשאני פוגשת משפחות שרבות על זה, זה שובר לב. כי יש מטען, תמיד יש, שאת רובו כולנו מחזיקים ושומרים, כי בשקלול הכללי כולם רוצים משפחה גדולה ואוהבת. אל תיתנו לשנת הקורונה הזו לחלחל ולקלקל. כי גם זה כמו קורונה, נשארים עם ההשלכות לעוד הרבה הרבה שנים. אל תיתנו לזה. אל.
