אני אגיד לכם את האמת, את הטור הזה התכוונתי לכתוב על הבחירות המעצבנות והעצובות והמיותרות שמתקיימות בשבוע הבא בישראל (לדעתי ביבי לוקח ביג טיים, איזה דיכאון), או על חג הפסח המתיש, הממשמש ובא (הא לחמא עניא שעושה שבוע של עצירוּת יינעל העולם), או סתם, על זה שהקורונה סוף סוף דועכת לנו מול העיניים, זה כל כך מרגש שמרגישים את הסוף של השנה המסויטת הזאת, באמת. אבל כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה, פתאום ראיתי את התאריך שבו הוא אמור להתפרסם, תשע עשרה במרץ, יום לפני עשרים במרץ. ובעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה, לפני חמש שנים בדיוק, שירה ואני איבדנו את העובר שלנו, בלידה שקטה, בבית החולים בילינסון, באמצע הלילה. ומאז אותו לילה שחור, ועד רגע זה ממש, אני משתדל לדבר על האסון הזה שעברנו כמה שיותר, בכל הזדמנות. חשוב לי לדבר עליו, חשוב לי לא להסתיר אותו, חשוב לי שעוד נשים ואנשים שעברו חוויה דומה ידעו שהם לא לבד, ושאין להם במה להתבייש, כי באמת אין להם במה להתבייש! ומאז שניתנה לי הזכות לכתוב טור שבועי בעיתון, אני מקפיד לכתוב על הלידה השקטה שעברנו, לפחות פעמיים בשנה, פעם אחת בחודש אוקטובר, שהוא חודש המודעות ללידות שקטות, לא שאני מבין מה זה בכלל חודש המודעות, אבל אני מה אכפת לי, אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה שלנו כמה שרק אפשר, ופעם שניה בעשרים במרץ, שהוא היארצייט הקטן והעצוב שלנו, איי אייי איייי אף פעם לא חשבתי על היום הזה כעל יארצייט.
אם אתם קוראים את הטור שלי מדי שבוע, אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו, אויש נו, שוב הסיפור הזה, כבר קראנו על זה, בסדר, קראנו, אנחנו זוכרים, סקירה שגרתית בקופת החולים הפכה לסקירת מוח מכוונת, עם רופאה מבוהלת שגילתה מום חמור במוח של העובר, ושלחה אותנו במהירות מצמררת לוועדה להפסקת הריון, וללידה יזומה, של עובר מת, בשבוע עשרים וארבעה להריון. אני כותב את זה ככה, נקי, פשוט, זה מה שקרה, זה הסיפור שלנו, זאת האמת.
אתם אולי מצקצקים, כבר שמענו את הסיפור הזה, אבל אני מה אכפת לי. בכל פעם שאני כותב על האסון הזה שעברנו, בפייסבוק באינסטוש או בעיתון, אני מקבל מיד עשרות הודעות מעשרות אנשים שמוצאים במילים הללו נחמה. אני מקבל הודעות מזוגות שעברו חוויה דומה או שונה, אני מקבל הודעות מהורים מצונזרים, שהבת שלהם עברה משהו דומה, ואין להם מושג איך לעזור, אני מקבל הודעות מחברי ילדות שלי, שהיו איתי בשבט בבני עקיבא, מתברר שגם להם זה קרה, ממש לפני כמה חודשים. חמש שנים עברו מאז אותו לילה נורא, ובזמן שעבר למדתי שזה ככה, ככה העולם, סיפורים עצובים כאלה קורים למלא אנשים, כל הזמן. בכלל, העולם מלא בסיפורים עצובים. אבל הוא גם מלא בסיפורים מתוקים ורכים ויפים וצחורים ומופלאים, ככה זה, ככה החיים, זה סלט הבורגול שבו אנחנו מתקיימים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על הקטסטרופה הכי חשובה אנחנו לא מדברים
– הורות, מרחב שכולו סכנת נפשות
– אושר הקפה ונחמת הפחמימה
* * *
לפני חמש שנים, בעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה, החיים שלי התהפכו עליי, ומאז ועד היום אני ושיזינג אשתי חיים עם הטראומה הזאת מתחת לעור. יש לטראומות קטע כזה, חמקמק ומוזר, לפעמים הן רגועות ושקטות, לפעמים הם נפקחות באלימות כזו, בבת אחת, אבל רוב הזמן הן מתרשרשות להן מתחת ללב, בעדינות. נראה לי שקוראים לזה טריגר.
חמש שנים, א־לוהים ישמור, בזמן הזה, שעבר, למדתי לחיות במין דריכות כזאת. שיזינג ואני מנהלים בינינו מין פינג פונג כזה, של זיכרונות רעים. לפעמים אני מקבל הודעה קורעת לב ממישהי שקראה איזה פוסט שכתבתי, ואני מעתיק את ההודעה שלה ושולח לשירה, שתתרגש ביחד איתי. לפעמים שירה מקבלת הזמנה לטבעת מיוחדת, עם חריטה קטנטנה, זכר ללידה שקטה שהלקוחה שלה עברה, וכשהטבעת מוכנה היא שולחת לי תמונה שלה, ושנינו בוכים. פעם היינו צריכים להזהיר זו את זה לפני הודעות כאלה, אבל היום אנחנו כבר רגילים, הזיכרונות הרעים שלנו מתחדדים בין טריגר לטריגר. הלידה השקטה שעברנו מתקיימת בסבך הרגשות והחוויות שביני לבין אשתי.
* * *
איי אייי אייייי מה אני אגיד לכם חביירימלעך, יש כאלה שלומדים לצמוח מזיכרונות רעים, אבל אני לא בן אדם כזה. הייתי מעדיף לחיות חיים מתוקים ורגועים, שאין בהם לידות שקטות של עוברים מתים. אבל החיים שלי התגלגלו קצת אחרת. אם יש כאן בין קוראיי וקוראותיי מישהי או מישהו שעברו חוויה דומה, תדעו לכם שאני איתכם, ושאני מבין אתכם, ושאתם לא לבד, אני כותב את זה הכי פשוט שאני יכול, הסיפור שלכם הוא הסיפור שלכם, לא פחות ולא יותר, אתם לא אשמים במה שקרה לכם, ואין לכם שום סיבה להתבייש בשום דבר. תסמכו עליי, אני יודע על מה אני מדבר, הבושה היא שריון עם מקדם הגנה אפסי. וגם אם עכשיו הכול שחור וחמוץ, תאמינו לי, אתם תהיו בסדר, אתם בסדר כבר עכשיו! הנה אני פה איתכם, אנחנו ביחד, ואני אוהב אתכם מאוד.
