"חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן"
היהדות היא דת של סתירות, ואין חג בו הסתירות הללו מודגשות יותר מפסח. מצד אחד, זהו היום הגדול ביותר בלוח השנה העברי: היום בו שוחררנו משלשלות העבדות ועלינו על הדרך להיות אומה. היום בו מכות מצרים הגיעו לשיאן במפגן מרהיב של כוח עליון. היום בו החל לא רק המסע הגדול של עם ישראל, אלא גם השינוי העצום בתפיסת האל – מאלוהים של יחידים לריבונו של עולם. לכאורה, זה אמור להיות יום שמוקדש לחגיגות הגדולות ביותר של היהדות – תחשבו על החאפלות של יום העצמאות מעורבבות בדרישת השמחה של חג הסוכות. לכל הפחות, היינו חושבים למצוא מקום לתת ביטוי לציפור הנפש של כל אחת ואחד מישראל: להרגיש קצת חירות בחג החירות.
אבל במקום הוראות להקים במות חגיגיות בכיכרות העיר, או לכל הפחות הפיכת שירה, ריקודים ושמחה למרכז האירוע, חז"ל עיצבו עבורנו לילה שונה מאוד במהותו – צנוע יותר, משפחתי יותר, ובמרכזו, איך לא – הקראה ריטואלית של טקסטים, המושתת בעיקר על עיסוק בהלכות חג הפסח והבנה תאולוגית של הניסים שבו, כאשר ביניהם כמובן שזורים פסוקים ופרקי שבח והודיה מתהילים. ואם הרמז הזה לא מספיק, הרי שמימרת ארבעת הבנים מבהירה לנו בפירוש: הבן שזוכר לתואר "חכם" לא עסוק בסיפור הנס ואפילו לא בממדים התיאולוגיים של יציאת מצרים. במקום זה, הוא ניצב בפני הגדולים ושואל: מהן ההלכות שאתם מצווים עליהן? ובמקום להעמיד אותו במקומו, אנו מצווים להשיב באמירה הלכתית לחלוטין: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". סיפור יציאת מצרים ימתין לבן התם, שדרגתו פחותה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בין בחירות לחירות, הרבנית ימימה בהכנה לקראת פסח
חקירת משי-זהב צריכה לעבור למומחים לעבירות מין
יאיר לפיד שובר שתיקה: האם הוא בכיוון הנכון?
איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר ליישב את הסתירה בין הכוח העצום של היום לאופן היבש לכאורה בו אנו מצווים לחגוג אותו? לעניות דעתי, התשובה טמונה בגוף השאלה. כן, סיפור יציאת מצרים הוא ללא ספק האירוע העוצמתי ביותר בהיסטוריה שלנו. אולם בעוד יש לו תפקיד פילוסופי-תיאולוגי מכונן, לא היה בו בלבד מספיק כוח כדי לשמור על עם ישראל לאורך כל הדורות. התפקיד הזה שמור לגיבורה המרכזית של ההגדה, זו שמלווה אותה במרומז בכל ציווי לעשות קידוש או לברך, בכל דיון על אופן ההקפדה על פסח, וגם מפציעה במפורש מדי פעם: התורה.
ההלכות הללו, אלו שמגדירות בדיוק מה לעשות ובדיוק איך לספר במהלך הלילה, אלו שנראות לנו יבשות לפעמים, אלו שלכאורה כל כך לא קשורות לחוויה הרוחנית האקסטטית של הלילה, הן-הן שהעניקו לעם היהודי את סוד ההישרדות שלנו. למרות הגלויות וגזירות השמד, עלילות הדם והפוגרומים, האינקוויזיציות ורדיפות ההתאסלמות, הפרהוד והשואה, למרות מיליוני הליטרים של דם יהודי שנשפכו על מזבח ההיסטוריה, יהודים המשיכו לחגוג את יציאתם מעבדות לחירות. לחז"ל לא משנה האם אנחנו עשירים או עניים, אקסטטיים או מדוכאים, מוכנים לחגוג או מעדיפים להישאר במיטה – בכל מצב, הם דרשו שנלמד את ההלכות, נתיישב עם קרובנו, ופשוט נקרא.
חז"ל לא השאירו אותנו עם קובץ מיושן של אמירות יבשות. הם העניקו לנו מסורת איתנה ומשגשגת. היא בוקעת מכל משפט, מסתתרת מאחורי כל מילה, דורשת שנשאל ונקשה ונענה ונדרוש, וכך היא תמשיך לחיות ולפרוח לעוד דור. ההגדה של פסח היא המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל לכבוד החג. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להקשיב.
