אחד משלבי ההתפתחות שעברנו כשהיינו ילדים היה שלב ה"למה דווקא". למה דווקא אותי שלחו לזרוק את הזבל ולא אותו? למה חייבים לחלוץ את הנעליים דווקא במרפסת ולא בחדר? למה צריך לקום דווקא בשבע בבוקר ולא בשבע וחצי? וכן על זו הדרך. לאבי מורי הייתה תשובה אחת לכל השאלות הללו: "כי גם אם היה הפוך היית שואל למה זה דווקא ככה ולא ההיפך".
קריאת פסק הדין של בג"ץ בעניין מתווה הגבלת מספר הנכנסים לישראל מעלה את החשד שלפחות כמה משופטי בג"ץ טרם עברו את השלב ההתפתחותי של "למה דווקא", ועל כל פנים לא הבינו את התשובה המעקרת מתוכן את השאלה.
כך למשל כתבה הנשיאה חיות בחוות הדעת העיקרית בפסק הדין: "חרף שאלות ששבנו והפנינו למשיבי הממשלה במהלך הדיונים בעתירות, לא קיבלנו הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע נקבעה מכסה של 3,000 נכנסים ביום ומדוע לא ניתן לקבוע בעת הזו מכסה אחרת". ואילו השופט ניל הנדל הוסיף בהערותיו: "למרות השלכותיה הממשיות של המכסה, התקשינו לקבל מן המשיבים תשובות ברורות לשאלה מה נשתנה המספר 3,000 מיתר המספרים". או בקיצור: למה דווקא 3,000?
למען האמת, כנראה שאין סיבה מיוחדת למספר 3,000. התשובה הפשוטה היא: כי אם היינו קובעים 5,000 הייתם שואלים "למה דווקא 5,000?". ברור, וגם שופטי בג"ץ מסכימים לכך, שקיים היגיון אפידמיולוגי בהגבלת מספר הנכנסים לארץ. סכנת המוטציות קשה והאפשרות לפקח על בידודי הבית במספרים גדולים הולכת ופוחתת. אלא שלשופטים לא מספיק לדעת שיש היגיון בהגבלה, הם רוצים לדעת "למה דווקא 3,000?". הנקודה היא שכל מי שניהל אי פעם מערכת משמעותית יודע שאי אפשר באמת לקבוע מספר "נכון". ניהול סיכונים הוא התהלכות בממלכת אי הוודאות. אין "תהליך קבלת החלטות" שבאמת יוביל לתוצאה משמעותית, בסוף יש פה אינטואיציה שנובעת מאחריות. מי שכובד האחריות מונח על כתפיו יכול לנסות לשער מה מידת הסיכון שהגיוני לקחת, וכמובן שגם הניסיון הזה לעולם לא ייצא מכדי השערה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
העבודה או גנץ? התנועה הקיבוצית רוקדת על כל החתונות
חקירת משי-זהב צריכה לעבור למומחים לעבירות מין
גם חדשות 13 אמרו לינקלביץ': תהיי חרדית יפה ותשתקי
אלא שכאשר הנושא מגיע לשולחן שופטי בג"ץ נוצר כשל כפול. ראשית, לשופטים אין שום ניסיון בניהול מערכות מורכבות מהסוג הזה, ולכן הם מעמידים רף בלתי אפשרי בכל הנוגע לאיכות תהליך קבלת ההחלטות. בנוסף, מאחר שהאחריות למניעת כניסת וריאנטים אינה מוטלת על כתפי השופטים, אין להם את היכולת לבצע ניהול סיכונים אינטואיטיבי. התפקיד שלהם הוא למנוע פגיעה בזכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך הצד השני של המשוואה לא מונח לפתחם. התוצאה היא קבלת החלטות מופקרות. לא מרוע אלא מחוסר הבנה של המציאות ושל האופן שבו ניתן לקבל החלטות מהסוג הזה.
אגב, הממשלה יכולה כמובן "לעבוד" על השופטים ולהציג להם תחשיבים מורכבים שיצדיקו מספר כזה או אחר, אך למען האמת זה יהיה שקר. האמת היא שהבעיה המקומית היא בעצם המחשבה שניתן "לחשב" כמה אנשים הגיוני להכניס לישראל מידי יום, והבעיה העקרונית היא בתפיסה שלפיה לשופטים יש את הכלים לבקר קבלת החלטות בכל נושא. היעדר הצניעות המשפטית, וההפרדה שיצר בג"ץ בין סמכות (שהועברה לשופטים) לבין אחריות (שנותרה בידי מקבלי ההחלטות ומבצעי ההחלטות) הן מתכון לאסון. במקרה שלנו מדובר באסון בריאותי אך במקרים אחרים האסון יכול להיות בתחומים אחרים, אך לא פחות קריטיים למדינה ואזרחיה.
