השבת נפתח את ספר ויקרא העוסק בחלקו הגדול בעבודת המשכן והמצוות התלויות בו. קשה יהיה לנו להתעלם מהתחושה האופפת אותנו כאשר עבודת המשכן ובמרכזה הקרבת הקורבנות לא עולות בקנה אחד עם התקדמותו של העולם והתעדנותו.
הצורך הטבעי לרַצות את הקב"ה בשחיטת בעל חיים ושריפתו כבר לא קיים אצל רוב האנושות, וככל הנראה לא צפוי לחזור בקרוב. דבר זה מעורר שאלה שאינה פשוטה להתמודדות: מה מקומה של עבודת ה' זו בדורנו? האם אנו צריכים להניח שנפשנו תשתנה בביאת גואל צדק ובבניין בית מקדשנו ונחזור להזדהות עם סוג עבודה זה, או שמא עולם כמנהגו נוהג וכמו שאומרת הגמרא בסנהדרין "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד"?
כנראה ששאלה זו הטרידה גם את הרמב"ם. בהתייחסותו המוכרת לעניין הקורבנות מסביר הרמב"ם שעבודה זו הייתה התיקון לעיוות שבעבודה-זרה כדי לאפשר לאנשים שסגנון עבודה זה היה מוכר להם מעמים אחרים להמשיך במנהגם, אך לנתב את מעשיהם לשם שמים. כך הם לא יצטרכו להחליף עבודה זרה בעבודה שהיא זרה להם, דבר העלול להוות גורם מעכב בהתקדמותם כלפי המטרה האמיתית.
לא מעט ביקורות נכתבו במהלך הדורות על שיטתו של הרמב"ם, וגישתו לא הייתה מוסכמת על כולם. אך אם נלך בדרך שונה וננסה להבין את הרלוונטיות של עבודת הקרבנות בדורנו, נוכל לראות את הדברים בעין אחרת. נדמה שבכך שרוב עבודת המשכן אינה הקטרת הקטורת והדלקת הנרות אלא שפיכת הדם וצליית הבשר, ישנו מסר אלוקי ועלינו להבינו. היינו מצליחים יותר להבין אם הביטוי "ריח ניחוח" היה מתייחס לבשמים ולקטורת ולא לשריפת הבשר והעורות, אך התורה בוחרת להשתמש בביטוי זה דווקא לכך. מדוע? האם לא מצופה ממקום השכינה להיות נקי ורוחני?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
נפתלי בנט לא מוותר על חלום ראשות הממשלה
בין בחירות לחירות, הרבנית ימימה בהכנה לקראת פסח
מאיראן להאג: הרמטכ"ל יוצא למלחמה מדינית
וכאן התשובה המפתיעה – לא! יש צורך שהמשכן והמקדש יהיו מלאים בדם על הרצפה ואחד הניסים הגדולים שיתקיימו בתוכו הוא שלא ייראו זבובים בבית המטבחיים כמקובל במקום כזה. זאת משום שאחרת תיתכן טעות שעלולה להיווצר ביחס לרצון ה' מאיתנו בעבודתו. בקלות היה ניתן לחשוב כי נדרש מעובד ה' להיות "סטרילי" מכל מגע בעולם החול והאדם הקדוש צריך להיות פרוש מענייני העולם הזה.
האדם המאמין יכול "לרחף" בעולמות עליונים בחושבו שככל שיתעלה ויתנתק מהוויות העולם כך ייטב לו, או במחשבה שברוחניות אין גבול וקיצבה, אין צמצום וארציות. דווקא משום כך יכנס האדם למקדש, ובמקום להיפגש עם בגדים לבנים ורצפה מוזהבת, יראה עורות מופשטים ואיברים נצלים. במקום עשן של קטורת שממלא את החלל, יראה את עמוד העשן מיתמר ועולה כלפי מעלה, להורות שאין ריחה של הקטורת מופנה כלפי בני האדם אלא כלפי השכינה, הוא לא מיועד עבורנו ואנו לא הכתובת של ההנאה ממנו.
אנחנו למדים מכאן שיעור חשוב: התורה מדריכה אותנו לנהל את חיינו באופן ארצי ומקורקע. תשלום לשכיר ביומו, איסור לשון הרע, עזרה לחמור שקרס תחת משאו וחינוך הילדים אינן מצוות שמיועדות לפשוטי העם בלבד בזמן שרמי המעלה צריכים להתעסק במושכלות, אלא מחייבות כל אחד ואחת מאיתנו.
הרב איתי טוכפלד הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
