שבירת קשר השתיקה: מי יביא לשינוי בשירות הציבורי?

כששי פירון מונה לשר החינוך ב־2013 הוא הכריז על רפורמת "למידה משמעותית", או אם להשתמש בלשון מכובסת פחות, רפורמת "למידה, מה זה בכלל חשוב". מקדמת דנא מתחרות בחינוך שתי גישות הופכיות: אסכולת החוויה מול אסכולת ההוראה. פירון היה איש החוויה האולטימטיבי. התלמיד (לכאורה) במרכז, החומר בשוליים.

פירון הפך את הלמידה הקפדנית, המתאמצת, ההישגית – לחורבות שיידרשו דורות לשקם אותן. אבל המורים והמורות, רובם חובבי חוויה ושטופי פרוגרסיביות לא־מודעת מבתי המדרש שמכשירים אותם, היו מאושרים. פירון הקל עליהם את החיים. במקום הישגיות, כיף; במקום בחינות, פעילות העשרה; במקום ציונים, הערכות חיוביות. הכיתה הופכת למשחק, ובית הספר לתנועת נוער מורחבת.

למרבה המזל, כהונתו של פירון ארכה פחות משנתיים. החליף אותו נפתלי בנט, איש עשייה נמרץ. בנט חד החושים זיהה מיידית את הנזק ההיקפי שחולל פירון, ועשה מה שעושה כל שר בישראל כשהוא נתקל באתגר לאומי גדול, בעל השלכות ארוכות טווח ואסטרטגיות: כלום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם אפשר להעמיד את יהודה משי זהב לדין?
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להחלת ריבונות ביו"ש?
– ריבלין למשלחת החילוץ: "ערבות הדדית היא צו השעה ואתם ההוכחה לכך"

כל מה שבנט היה צריך לעשות הוא לבטל את הרפורמה של קודמו. "רול בק לגרסה הקודמת" קוראים לזה בהייטק. אבל בנט לא העז לגעת. הוא השאיר את רפורמת פירון על כנה, והוסיף את תוכנית "לתת חמש" משלו. כי במוסדות המדינה הכול תמיד "תוספתי"; עוד תקציבים, עוד משאבים, עוד משרות. הדגש של בנט על מתמטיקה היה חשוב, הפרויקט יוחצן היטב, והיעד הושג: יותר תלמידים נבחנו בחמש יחידות. אבל אליה וקוץ בה; בו בזמן, מתברר מדו"ח מבקר המדינה האחרון, האוריינות הכללית של תלמידי ישראל במתמטיקה הידרדרה.

בנט מן הסתם לא כיוון לשורה סטטיסטית לצורכי קמפיין, אלא לשיפור אמיתי ביכולות המתמטיות של תלמידי ישראל. מדוע נכשל? ובכן, זה הסוד הגדול: משום שמערכת החינוך שלנו לא באמת מתפקדת. אלא שבנט, כקודמיו, לא העז לגעת במפלצת הבירוקרטית זוללת התקציבים הזאת. הוא השאיר אותה ברמת התפקוד הנמוכה שלה, ודאג שתהיה שבעה, דשנה ומרוצה, פן תפנה לאכול אותו.

ובכן, מהאמת הפשוטה הזאת אי־אפשר לברוח: כשלא מטפלים בליקויים היסודיים, מגיעות בסוף תוצאות גרועות. גם מנתח מצוין שיעבוד בכלים חלודים וקהים יגלה שהניתוח אולי הצליח, אבל החולה מת.

בנט אינו היחיד שנמנע מרפורמות מבניות הכרחיות. כל השרים בורחים מהן, וכך גם בת־בריתו, איילת שקד במשרד המשפטים. הוויכוח על תפקודה נמשך במלוא עוז. כלל המשפטנים במדינת ישראל זועקים – רובם בחדווה, מיעוטם באימה – שהאקטיביזם המשפטי והייעוצי שבר שיאים במהלך כהונתה. מנגד טוענת שקד, בבדידות מזהרת, שהיא דווקא ריסנה את האקטיביזם בהצלחה. כן, עד כדי כך יכולים פוליטיקאים להכחיש את המציאות.

אבל נניח לוויכוח הזה, כדי לשאול שאלה מפליאה אחרת: מדוע חתמה שקד על תקנות סדר הדין האזרחי השערורייתיות, הכוללות הצהרות בעלות השלכות חוקתיות, שמקדמות אקטיביזם משפטי חדש ונפיץ? האם אין לבית המשפט מספיק תחמושת גם בלי להוסיף לו פגזים אקטיביסטיים מאת שקד עצמה? והרי אין כאן כחלון ונתניהו, העילה השגורה בפיה למחדלים מתקופתה.

לשקד היו יועצים טובים, וכוונותיה בוודאי טובות. והנה, זה לא הועיל במאומה. שקד נאמה נאומים שמרניים מרוממים, ובמקביל חוללה מהפכה חוקתית חדשה בסדרי דין נוספים, שמשרתת את העצמת מערכת המשפט ומכלה את הפרדת הרשויות, סמכויות הכנסת, הממשלה וזכויות האזרח שלנו.

לטפס על המכבש

חייבים לשאול: מדוע זה קורה? מדוע השרים – ולמען הסר ספק, בנט ושקד הם רק דוגמאות לתופעה כללית – חלשים כל כך? התשובה היא שהמגזר הציבורי הוא מכבש, והשרים מעדיפים לנסות לטפס עליו מאשר לעמוד מולו. פירון התניע מכבש במשרד החינוך, ובנט ידע שאם ינסה לעוצרו תקום עליו מערכת בירוקרטית עצומה ותדרוס אותו. שקד עמדה מול המכבש המשפטי, וקרסה תחת משקלו.

זו האמת ואין בלתה: כל עוד לא ישנו את כללי המשחק היסודיים בשירות המדינה, יימנע כל שינוי משמעותי. בלי שתהיה מהפכה קודם כול במשרדים עצמם, הפקידוּת תישאר הריבון שיחליט איזו "מהפכה" כושלת לחולל, והשרים יעדיפו להצטרף אליו ולמכור לציבור לוקשים.

מדוע? זו שאלה של כוח יחסי. בישראל השירות הציבורי מנצח את כולם; את הציבור, את האינטרס הלאומי ואת הפוליטיקאים, משום שהוא חזק באופן לא פרופורציונלי. הוא מעמיס על השרים סדר יום שולי, מציג להם תמונה מעוותת של סמכויותיהם, מציף אותם בדיס־אינפורמציה והטעיות, מאיים עליהם, מדליף נגדם, חוסה תחת מעטה של סודיות בירוקרטית וזוכה לגיבוי משפטי – ולכן מנצח.

בישראל לא השרים מנהלים את המדינה, אלא הפקידוּת מנהלת את השרים. אנשיה מובילים אותם לאזורי הנוחות ה"תוספתיים", ומשיגים שפע החלטות שמשרתות את האינטרסים שלהם. אם הם לא מצליחים בפעם הראשונה, הם עוברים למלחמת התשה, שתצליח בפעם השבעים. יש להם זמן, קביעות, שיתופי פעולה והמון משאבים. ובניגוד לפוליטיקאים – הם לא ממהרים לשום מקום.

הפקידוּת קובעת מדיניות, מתנפחת יותר ויותר, והולכת ומידרדרת בביצועיה. הסתרת המחדל הזה היא קנוניה שמשתלמת לשני הצדדים, לפוליטיקאים ולבירוקרטים זו בעיה לאומית אסטרטגית

הפוליטיקאים מבינים זאת, ולכן מעדיפים להיכנע מראש. זו ממש לא ביקורת פוליטית על מפלגה או על פוליטיקאים מסוימים. לעניין זה כל השרים עשויים מקשה אחת של חוסר אונים מול הבירוקרטיה. וכן, "כל" כולל גם את נתניהו, ראש ממשלה שביצע רפורמות מדיניוּת חשובות (ומבצע חיסונים פורץ דרך), ויחד עם זאת מפגין את אותה אוזלת יד רווחת מול הדרג ה"מקצועי".

להדגמת העניין אפשר לשים לב לכך שבהצהרותיהם הכלכליות גם נתניהו וגם בנט נמנעים לחלוטין מלומר שנדרשת רפורמה במגזר הציבורי – אף ששניהם יודעים היטב שמדובר במפתח העיקרי לשיפור הכלכלה הישראלית.

הבירוקרטיה הישראלית הפכה עם השנים, על כלל זרועותיה התוספתיות, לארגון אוטונומי, לא מנוהל, לא מפוקח ולא מתפקד. הפקידוּת קובעת מדיניות, מתנפחת יותר ויותר, והולכת ומידרדרת בביצועיה ובנורמות השלטוניות שלה. הסתרת המחדל הזה היא קנוניה שמשתלמת לשני הצדדים, לפוליטיקאים ולבירוקרטים. זו בעיה לאומית אסטרטגית, ששום פוליטיקאי אינו דורש לטפל בה.

השבוע נלך לבחירות. נצביע מה שנצביע, יש בהן כבר מנצח: המגזר הציבורי. משום שמועמדים לראשות הממשלה לא חסרים לנו, אבל אין אף לא פוליטיקאי אחד שמעז לשבור את קשר השתיקה ולדבר על הצורך הבוער ברפורמה יסודית וכוללת בשירות הציבורי.