אנחנו בסוף מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, קשה ומייגעת, ויכול להיות שנגיע גם למערכת חמישית. ובכל זאת, הפעם יש כאן מופע שונה, שלא הכרנו כמוהו בעבר, וספק אם הוא קיים במדינות אחרות שבהן יש בחירה חופשית.
את הבחירות הללו מארגן אדם אחד, ראש הממשלה נתניהו. הוא מנהל את מפלגת השלטון, את הקואליציה ואת האופוזיציה, את המפלגות הגדולות והקטנות, את האידאולוגיה ואת הפרקטיקה שלהן, ואפילו קובע את זהות היריבים שלו ואת הרכב הרשימות. רוחו של נתניהו נמצאת בכל מטה ובכל ישיבה פנימית בכל מפלגה, מעוצמה יהודית ועד רע"ם. זהו אירוע יוצא דופן, דיקטטורה של הבחירות הדמוקרטיות.
בנימין נתניהו קבע שלא יהיו פריימריז בליכוד, מה שהופך אותו למועמד נצחי, יחיד ובלתי מעורער של המפלגה. הרשימה היא הרשימה שלו, כמובן. אין בה עושי צרות ולא דיסידנטים, בעיקר אחרי שגדעון סער עזב את הליכוד עם החבורה שלו, והקים את תקווה חדשה שהולכת ומצטמצמת. תכף נחזור אליו.
גם את המפלגות החרדיות נתניהו מנהל. חבריהן חותמים לו על הצהרות נאמנות מתי שהוא דורש. מבחינתם הוא האדמו"ר והם מצווים לציית לדבריו. "ככל אשר יורוך" קובע הפסוק, והם לא נוטים לימין או לשמאל. מי שיוצא מן השורה מסתכן בנפשו. יעקב ליצמן שרותח על נתניהו בגלל היחס שקיבל ממנו כשר בריאות בתחילת ימי הקורונה, זרק פעם משהו על תמיכה בנפתלי בנט לראשות הממשלה. התגובות בבית הכנסת ובמקווה היו קשות, וליצמן לא חזר מאז על דברי הכפירה הללו. נתניהו עצמו מיתג היטב את העליונות שלו על החרדים בשיחת הזום המפורסמת שניהל עם ארגוני העצמאים. "הם עושים את כל מה שאני אומר", הודיע ראש הממשלה.
כתבות נוספות באתר מקרו ראשון:
– ישיבת הסיום העגומה של הכנסת ה-23
– לא רק נתניהו: כיצד פירק השמאל את המשותפת?
– איך הקורבנות בבית המקדש עדיין רלוונטיים לימינו?
נתניהו מנהל את מפלגות הציונות הדתית על כל הפלגים והמחנות שלה. ההשפעה שלו גדולה יותר מזו של הרבנים וראשי המפלגות הללו. נתניהו התערב וקבע את תוצאות הפריימריז שהיו בבית היהודי. הוא משך אליו לליכוד את ח"כ אופיר סופר, והלה עזב את מפלגת הציונות הדתית נגד רצונו, אחרי ריב לא פשוט עם בצלאל סמוטריץ'. ככה נתניהו עשה שם סדר. אגב, את המקום ה־36 בליכוד העניק נתניהו בלי שום בעיה ליאיר גבאי, גם הוא איש הציונות הדתית, רק מפני שהוא איים לפנות לבתי המשפט ולתבוע פריימריז לרשימת הליכוד, רחמנא ליצלן.
ראש הממשלה מפזר את הכוחות והבוחרים הדתיים־לאומיים כפי שהוא רוצה. הוא מחלק את הארץ לאזורים אדומים, כתומים וירוקים: האדומים הם היישובים שבהם בנט וימינה חזקים, ושם צריך לעבוד ולהעביר קולות לסמוטריץ' ואיתמר בן־גביר כדי שיחצו את אחוז החסימה. נתניהו מנצל כאן סיטואציה שגם היא בלתי הגיונית. שליש ואפילו יותר מהתומכים של בנט, שמכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה, רוצים דווקא את נתניהו כראש הממשלה.
בימים האחרונים נתניהו שותה את הקולות האלה. כך הוא גם מצמצם את כוח המיקוח של בנט, אם וכאשר יבוא לתבוע ממנו תיקים או רוטציה. נתניהו גם קובע לבנט את הלו"ז. הוא תובע ממנו ברוב חוצפה להכריז שהוא בכלל לא רוצה רוטציה, ושלא ישב תחת לפיד.
בנט נלחם כארי, אבל נופל כמו זבוב ורץ להודיע שלא ישב תחת לפיד. תכף ייכנע ויודיע שהוא מוותר גם על רוטציה עם נתניהו. הנתונים עובדים נגדו והוא קצת מתבלבל במסרים. רק לפני שבוע התגאה בנט, ובצדק, במסירות שגילה במאבק בקורונה ובהישגים במגפה. סיסמת הדגל שלו בבחירות הייתה "לא פרנסה – לא מעניין". היום המשק נפתח והחיסונים נרשמים לזכותו של נתניהו שיודע גם לנכס אליו את "הנס", ובנט ממציא ברגע האחרון קמפיין חדש על מחירי הדירות, חאן אל־אחמר והבדואים בנגב.
בלי מתווכים
מה שמדהים הוא שנתניהו לא מנהל רק את מפלגות הקואליציה הנוכחית וכנראה גם העתידית שלו; הוא מנהל ומתמרן כרצונו גם את האופוזיציה. ראש הממשלה קובע למחנה המתנגדים מי יעמוד בראשו. יאיר לפיד הוא המועמד הנוח ביותר, החסום ביותר, ולכן נתניהו בונה ומטפח אותו, ומתעלם ביודעין מכל האחרים. כך הוא מעמיד את הכוחות ובונה אסטרטגיה.
נתניהו משטה בלפיד. הוא מבטיח להגיע לעימות טלוויזיוני אם לפיד יודיע שהוא המועמד לראשות הממשלה, אבל הוא לא ישב מולו בשום אולפן גם אם יכריז שהוא מועמד לנשיאות ארה"ב. נתניהו לא צריך את העימות הזה כל עוד הוא במומנטום טוב. בניגוד לאחרים, לפיד לא משחק את המשחק של נתניהו. הוא לא נגרר לפרובוקציות של ראש הממשלה, שומר על זהירות מאופקת, ולא יוצא להרפתקאות מילוליות. עד עכשיו זה הולך לו לא רע. לפיד מחזיק 20 מנדטים בסקרים, אבל אם לא יהיו לו שותפים בהמשך הדרך, מדובר כאן במקסם פוליטי בלבד.
לפיד לא משחק את המשחק של נתניהו. הוא לא נגרר לפרובוקציות, שומר על זהירות מאופקת, ולא יוצא להרפתקאות מילוליות. עד עכשיו זה הולך לו לא רע
האם נתניהו מנהל גם את גדעון סער? את זה נראה אחרי הבחירות, כאשר יתחילו העריקות המוכרות תמורת ג'ובים וטובות הנאה. אצל סער יש כבר כאלה שחצו מפלגות, ואולי לא אמרו את המילה האחרונה. בינתיים סער הופך לבדיחה של הבחירות הללו, מי שהכריז על עצמו כראש הממשלה הבא ועכשיו מידרדר בסקרים למספר חד־ספרתי. סער משלם ביוקר על רקורד מוגבל, מסרים משעממים, שטח רדום ואפס כריזמה שלו ושל הבכירים בתקווה חדשה. אפילו התקשורת האוהדת, לפעמים המתרפסת, לא יכולה לסייע לסער במצב הזה.
ואם כל זה לא מספיק, נתניהו מנהל גם את המפלגות הערביות. הפילוג שזרע ברשימה המשותפת עוד יילמד בבתי הספר לפוליטיקה שימושית. רע"ם הופכת להיות תומכת פסיבית של הקואליציה שיקים נתניהו, אם יגיע ל־61 מנדטים.
ההכשרה שהעניק איתמר בן־גביר, כהניסט מוצהר, לח"כ מנסור עבאס, למרות התנאים המוקדמים שהציב לו – משרתת את נתניהו. ההוראות לבן־גביר הגיעו מרחוב בלפור, וגם אם לא, חייכו שם בסיפוק.
נתניהו מנהל בחירות ישירות, בלי מתווכים. אין לו מפלגה שעובדת לצידו כמו תמיד ואין לו מטות ארגון והסברה, אין לו משרדים של ייעוץ אסטרטגי ולא אלפי פעילים. יש לו צוות מצומצם, ראשי ערים וסניפים שמארגנים לו כנסים וסיורים, ויש לו נוכחות יוצאת דופן ברשתות החברתיות. זה נתניהו מול הבוחרים, מול המפלגות האחרות, מול תומכים ויריבים כאחד. הוא אוחז בכולם ובמדינה כולה, ואף אחד לא מצליח להשתחרר.
