מי שצלקות אוסלו חרותות בנפשו, לא ישתכנע גם לקדנצית שמאל קצרה

הם עומדים במרחק חמש מדרגות נעות זה מזה, שולחים מבטים מלאי התפעלות סביבם. העיניים המצטמצמות שלהם רומזות על חיוך רחב שמתחבא מתחת למסכות הצבעוניות. "תענוג", אומר הגבוה שבהם, מהדק מסכה שחורה על החוטם. "לגמרי", מאשר האחר. "שיחק אותה נתניהו, לגמרי שיחק אותה", הוא מוסיף ומשהו במסכה השחורה קצת מצטמצם. "כן, אה". "יאללה נו, תפרגן". אם רק היו עומדים קרוב יותר, המתפעם ודאי היה מוסיף איזו צ'פחה על הכתף. "הבנאדם הביא לך חיסונים, תסתכל מסביב. כל העולם מקנאים בנו". בעל המסכה השחורה לא נשאר חייב: "בן־גוריון הקים את המדינה, אז מה? נראה לך שהייתי מצביע למערך בגלל זה?".

מרכז קניות שוקק חיים באזור שאינו חשוד כמעוז מרצ, אם להתנסח בעדינות. בקומה נתניההעליונה, בחנות כלי בית שעוד לא הספיקה למלא את המדפים מוכי הקורונה, הרדיו מהדהד ויכוח שדרנים על בני גנץ, שקרא לנתניהו זבל. הדיון המעמיק מבקש להכריע אם ראש הממשלה החליפי התנצל מספיק מהר או לא והאם ליאיר לפיד יש עילה לתבוע את המנדטים שהאמירה האומללה הזו תשתה ממנו לטובת אותיות מחל. בחור חביב בגובה ממוצע מתקרב לאיש גבוה במסכה שחורה, וקורץ לו. "יאללה יאללה, בסוף תצביע ביבי כמו גדול". עכשיו הוא כבר לא מוותר על הצ'פחה.

הידיים ידי סער

דילמת סער־בנט מתגלגלת מהמדרגות הנעות היישר אל הקלפיות. ראש הממשלה, שטרם קם לו מתחרה בתחכום הפוליטי, דייק כשהפנה את כל מסע הבחירות שלו נגד לפיד והתעלם מהמתחרים בימין. לא משנה אם מדובר בביצת קמפיין ותרנגולת סקרים; לא חשוב אם הטקטיקה יצרה מציאות או שהמציאות זוהתה בבלפור בעוד מועד; בשורה התחתונה גישת "או לפיד או נתניהו" הצליחה לחדד את תמונת הגושים, ובעיקר להבהיל את מחנה הימין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי שעוצם עיניים מול שלטון השופטים, מסנוור את עיני הדור הבא
– "סידור אחר של הכיסאות סביב נתניהו לא יביא שינוי"
– להפסיק את הקרע בין סעיף הלאום לסעיף הדת

זו לא אהבת נתניהו, זו שנאת לפיד. גם במחנה שלו לפיד לא זוכה לתמיכה בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, אבל בשביל מחנה הימין זהו חלום בלהות. האיש שעומד בראש המפלגה השנייה בגודלה על פי הסקרים הוא האיש שחתום על מימרת ההסתה "הכסף נמצא בין יצהר לאיתמר". תיוגו כאיש שמאל־מרכז בא לקרוץ לבוחרי הליכוד ולטשטש את קרבתו האידיאולוגית למרצ־עבודה, לא ההפך. למעט הנושא הכלכלי, כוס התה של לפיד מוגשת בקפה תמר השיינקינאי, לא בשער בנימין ולא בקפה גותה שבשדרות.

לפיד הוא לא רק המועמד המוביל של מחנה רק לא ביבי, אלא גם חלק מלהקת הזאבים שביקשה לטרוף את האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון ואת אחיזת הימין בהנהגת המדינה. הוא שייך לכוחות שדרסו שכבות חברתיות ובז לאידיאולוגיית הימין, גם אם בחיוך חביב השמור לעוברי מסך בכירים. הוא לא באמת חלופה לליכודניק המאוכזב. עם פירוק הממשלה עמד סער בתנועת היכון לקטוף את הטוב משני העולמות: שבעי נתניהו הימניים אמורים היו למצוא אצלו בית, ובהם גם מי שהשיוך הדתי של בנט לא מחליק היטב בגרון שלהם.

אלא שקמפיין אנטי־ביביסטי קיצוני מדי הוריד אותו מקטגוריית הבטחת הבחירות לעמודת המנדט המתמסמס עוד לפני שנפתחו הקלפיות. הוא ויתר על ביצוע מחודש של "אוהבים אותך טדי, מצביעים אולמרט", ובחר בהדגשת הביקורת נגד ראש הממשלה המכהן עם הרבה יותר מדי "נתניהו לא קידם", ועם פחות מדי הארת החלופה שיש לו להציע. ובכל זאת, לא זו הצרה האמיתית של סער.

לטענות של יו"ר תקווה חדשה יש אוזניים כרויות בימין, הבעיה היא שהצליל שלהן נשמע מוכר מדי. כשהוא אומר שנתניהו 2021 הוא לא נתניהו 2015, הוא עוד נשאר בגזרת "אוהבים אותך ביבי, מצביעים סער"; כשהוא גולש ל"נתניהו שם את טובתו האישית לפני טובת המדינה" אוזן ימין שומעת את סיסמת כחול לבן "ישראל לפני הכול". סער מדבר על שסע בעם שנוצר בפקודת דיירי בלפור, ואנחנו שומעים את גרסת המקור בקולם של לפיד ויעלון, לבני וברק.

כשהטרמינולוגיה של השמאל במשך חצי יובל שנים עולה מגרונם של נסיכי הימין, המצביע המתלבט נבהל. הוא רוצה להביא לשינוי גדול, אבל לא גדול מדי. נכון, במו קולו עשוי איש הימין למצב חלופה טובה בתוך המחנה האידיאולוגי שלו, אבל גם לשדרג יריבים פוליטיים שעד לא מזמן נלחם נגדם בכל כולו. אחרי שני עשורים וחצי של עוינות הדדית, לא דחוף לו לרקוד עם זאבים.

אין געגוע לצלקת

זו לא תהיה הפעם הראשונה שנתניהו נהנה מההפקר. באופן מסורתי מבסס הליכוד את מקומו בכנסת בזכות ה"מכתתים", "מנשקי הקמעות" ו"הזבל הזה"; יותר משרוצים אותו שם, לא רוצים את הזחיחות השמאלנית שתמלא את מקומו. גם לא ברוטציה.

אבל יש גם צד אידיאולוגי. הניסיון לצאת מהפלונטר הפוליטי בן השנתיים דרך ממשלת שמאל קצרת מועד נוטה לזיכרון קצר מועד משל עצמו. מי שמשלה את עצמו שקדנציית שמאל־מרכז בת חצי שנה עד שנה לא תוכל להזיק יותר מדי יגלה את הסכנה האורבת אם יעיין בדברי ימי ממשלת ישראל ה־25 בראשית שנות התשעים. רבין ופרס הצליחו בקדנציה קצרה – זו שבין שמיר לנתניהו – לחולל את מהומת אוסלו, שעלתה לנו באינתיפאדה רצחנית שלא ידענו כמותה. האשליה שקדנציה אחת – לא חשוב מאיזו עדה – תציל אותנו מהמערבולת הפוליטית בלי שנשלם עליה מחיר לא משכנעת את מי שצלקות אוסלו עוד חרותות בנפשו ובמשפחתו.

בסופו של דבר יושב בבלפור זקן השבט עם ירושה פוליטית גדולה. בהתחלה ליורשים עוד הייתה סבלנות. הם באו בטוב, מתוך המחנה. בכל זאת, סבא מבוגר דיו, ותכף יפנה מקומו בראשות התאגיד לטובת מי שיוכיח שהוא הראוי מכולם לרשת את כיסא עור הצבי המכובד שבראשות שולחן הממשלה. אלא שהקשיש הפוליטי מסרב לצאת לגמלאות והיורשים מצידם לא נעשים צעירים. ההון הפוליטי שלו צובר אבק, שלהם נמס בהיעדר תנאי תחזוקה מתאימים. וזה בדיוק המקום שהוא רוצה אותם בו, רגע לפני מבחן הקלפי.