פסחים דף קכ ע"א
אמר רבא: "מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן", כלומר באין מקדש להקריב בו את קורבן הפסח, מצוות אכילת מצה בליל הסדר היא עדיין חובה מהתורה ואכילת מרור מתקנת חכמים בלבד. שואלת הגמרא: מה ההבדל בין מצה למרור? הרי החיוב של שניהם נובע מאותו מקור, המתייחס לקורבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט, יא). משמע שאת הפסח יש לאכול בליווי מצה ומרור או כפי דעת הלל הזקן – כשהשלושה ממש כרוכים יחד. עונה הגמרא: לאכילת מצה יש מקור נוסף ונפרד מהמרור: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). מאחר שיש לנו כבר מקור לאכילת מצה, מובן שהתוספת הזו באה ללמד דבר אחר ולדעת הגמרא כאן עניינה חובת מצה גם באין מקדש.
אולם רב אחא בר יעקב אמר: "אחד זה ואחד זה" – גם המצה וגם המרור חיובם דרבנן בזמן הזה, שבו אין מקדש להקריב בו קורבן פסח, ואין חיובם מהתורה. את הפסוק מחומש שמות הוא מייחס למי שנמצא רחוק בדרך ופטור מהקרבת הפסח במועדו. שלא יעלה על דעתך שמשום שהוא פטור מאכילת הפסח באותו הלילה, הוא פטור גם מאכילת המצות.
דעת רבא נותנת מענה לדעה זו וחולקת: הרי לא צריך פסוק מיוחד עבור מי שנמצא רחוק בדרך, שהרי אין מעמדו של מי שרחוק בדרך פחוּת מזה של ערל (מי שאינו נימול) או בן נכר (מי שמרד בדת היהודית ואף המיר את דתו). ועל אלה הרי כבר נאמר "לא יאכל בו" (שמות יב, מח), ולמד מכאן רבא: לא אוכל את קורבן הפסח אבל אוכל מצה ומרור. קל וחומר שחיוב זה קיים לגבי מי שנמצא רחוק בדרך ולא יכול להקריב. רב אחא בר יעקב לא מקבל את הקל וחומר מערל ובן נכר, משום שלשיטתו אי אפשר ללמוד מהם על מי שמצוי בדרך רחוקה, שכן להם אין איך להשלים את המצווה, בעוד מי שנמצא רחוק יכול להקריב קורבן פסח בפסח שני, בחודש אייר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם קשרי רוסיה-ארה"ב עומדים להסתיים?
– ישיבת הסיום העגומה של הכנסת ה-23
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להחלת ריבונות ביו"ש?
הגמרא ממשיכה ועונה לרב אחא בר יעקב בשיטת רבא ומכריעה לבסוף כי אכן יש ללמוד מהפסוק "בערב תאכלו מצות" שאכילת מצה היא חובה מדאורייתא גם בזמן הזה, שאין בו בית מקדש.
הגמרא (פסחים קטו עב) מציינת שלוש סיבות לכינוי "לחם עוני" השמור למצה: לחם שאוכלים ממנו מעט, כפי אכילת עני; לחם שעונים עליו, כלומר מספרים עליו את יציאת מצרים במענה לשאלת הילדים; ומשום שמכינים אותו בדומה למהלך אפייה בבית עניים, שם העני מסיק את התנור והאישה אופה. במילים אחרות, המצה באה להזכיר לנו את שעתנו הענייה שהייתה למעשה שעתנו היפה. באמצעים מינימליים אנחנו מסמלים באמצעותה עצמאות גדולה.
המרור, לעומת זאת, נועד להזכיר לנו את השעבוד; את נקודת הקושי והשפל שממנה רק גאולה ניסית יכולה הייתה להוציא אותנו. בעת חורבן, באין בית מקדש ושכינה בתוכו, את המרירות אנחנו זוכרים היטב. אין צורך בתזכורת אינטנסיבית. שנות הגלות רצופות משברים ושעבוד, רדיפות ופוגרומים. המרירות תחת שעבוד מלכויות אחרות מורגשת היטב אפילו בימי רגיעה. על המצה אי אפשר לוותר משום שהיא נותנת תזכורת מוחשית דווקא בשעה קשה זו איך מאותו שפל צמחה לישראל גאולה גדולה ושחרור. בחיפזון, בבת אחת, מבלי להתמהמה. לחם העוני הפשוט כל כך ונטול היומרות מסמל את הפריחה המחודשת של עם העבדים שהפך באחת לעם סגולה.
אבל לאותו זיכרון יש צד נוסף: בזמן שניתן להקריב את קורבן הפסח כשרוב ישראל יושבים על אדמתם, אנחנו נדרשים לזכור את המרור דאורייתא. שלא ניפול לזחיחות, שלא נשכח מאיזו נקודת שפל באנו, ושנזכור את עוצמת הנס. השפל הזה הוא שמביא את הגאולה שמגיעה בעקבותיו. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והשפל הכואב הזה של עבדות מצרים היה שלב הכרחי בדרך ל"ועתה קרבנו המקום לעבודתו". עוצמת הירידה רומזת על עוצמת הנסיקה שתבוא אחריה. אכילת המצה והמרור לצד הפסח ממחישה את הקשר בין כולם: הבחירה בעם ישראל כעם סגולה בנס גלוי כמו פסיחה על הבתים; לחם העוני שמסמל את ראשיתה של החירות, והמרורים שבנו את עמוד השדרה של השלד הכחוש שהיה לעם. והלל הזקן היה כורכן שלושתן זה בזה ואוכלן.
הדרן עלך מסכת פסחים, ברוכה הבאה מסכת שקלים.
