* "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו כולנו מקור רועדים, והלילה הזה רוב רובנו עצובים. שבכל הלילות אנו ישנים על הרצפה, ומצד ממשלת ישראל בוודאי שזו חוצפה… ולפיכך, אפילו שלא אשמתנו, אנו כולנו עבריינים, כולנו דפוקים, כולנו מקופחים, כולנו ממורמרים, מצווה עלינו לספר בגנות הממסד הנלוז, ואם תרבו לספר הרי זאת היא האמת" ("הגדת הפנתרים השחורים", פסח 1971)
חמישים שנה מלאו בימים אלו לאחת מתנועות המחאה המפורסמות שפעלו בישראל. הפנתרים השחורים, תנועת המחאה החברתית שהוקמה בראשית שנות השבעים, זכתה בשנה האחרונה לעדנה מסוימת בזכות הסדרה "שעת נעילה" ששילבה בקרבות מלחמת יום הכיפורים, באופן מאולץ למדי, דמויות מהמחאה. מי שלמד מעט את ההיסטוריה של התנועה יודע שהיא גוועה לפני המלחמה, ובכל זאת, הדמויות של מרקו, מלאכי ואלוש, ניערו את האבק מתנועתם של הצעירים משכונת מוסררה, שהעלו לכותרות את הסוגיה העדתית הרבה לפני דוד לוי, ש"ס או אבישי בן־חיים.
אחת הדמויות הבולטות בתנועת הפנתרים והדובר הרהוט ביותר שלה היה ראובן אברג'ל. כשראיינתי אותו לפני עשרים שנה למקור ראשון, הוא אישר את מה שכבר ברור היום יותר, שהמאבק העיקרי שלו ושל חבריו היה יותר זהותי־תרבותי מאשר כלכלי. "זה נכון שבהתחלה נאבקנו על בעיות אישיות", אמר, "אבל מיד זיהינו שהבעיות האישיות שלנו הן חלק בלתי נפרד מאובדן הזהות והתרבות".
אחד הדברים שהכעיסו את הפנתרים היה היחס המזלזל שקיבלו מהממסד, שהיה אז הרבה יותר אשכנזי. בפסח 1971 הם נפגשו עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, פגישה שנכנסה לדפי ההיסטוריה בשל המשפט "הם לא נחמדים" שיוחס לגולדה. בפרוטוקול של הפגישה שפורסם לפני כמה שנים, ראש הממשלה מתחקרת את אברג'ל וחבריו כעובדת סוציאלית. כשהם מדברים על יחס שלילי שהם מקבלים בחברה בגלל המבטא המרוקאי שלהם, מאיר אומרת: "אני נמצאת כבר חמישים שנה בארץ, ואומרים לי שאני בעלת מבטא אמריקני עד היום הזה. זה אינו אומר שום דבר". כשהם מעמתים אותה על דברים שאמרה לנשות ויצו בגנות המזרחים, היא מבהירה: "אמרתי שיהודים הבאים הנה צריך לתת להם יותר מסורת ותרבות משהייתה בארצות שבאו מהם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות להחלת ריבונות ביו"ש?
– האם קשרי רוסיה-ארה"ב עומדים להסתיים?
– חכם מה הוא אומר: למה אין חאפלות בחג החירות?
הפגישה של הפנתרים עם גולדה הייתה חד־פעמית. הממסד שנדרש להתמודד ביום־יום עם הצעירים ממוסררה היה עיריית ירושלים, העיר שבה התקיימה עיקר המחאה של התנועה. לטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, לא הייתה סבלנות להקשיב לפנתרים. בהפגנה הראשונה שלהם בירושלים, מול בניין העירייה, הוא הסתפק בגערה: "רדו מהדשא, פרחחים".
אבל היה בכיר אחד בעירייה שהתייחס אליהם אחרת, וכמעט שילם על כך בכיסאו. האיש הזה היה אליעזר יפה, ראש מחלקת הרווחה של העירייה, או כפי שנקראה אז, מחלקת הסעד. יפה לא היה מזרחי ולא גדל בשכונות החלשות של העיר. הוא היה דתי־לאומי שעשר שנים קודם לכן עלה ארצה מארה"ב כדוקטור לעבודה סוציאלית, כדי להשתלב כמרצה בבית הספר החדש לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית. למרות השוני התרבותי ביניהם, יפה היה האוזן הקשבת היחידה שמצאו הפנתרים בעירייה.
בפגישה של ראשי המחלקות בעירייה וחברי מועצת העיר, לקראת הפגנה גדולה של הפנתרים בעיר, הציע יפה לקולק להכיר בקבוצת הפנתרים ולפתוח בדיאלוג איתה כדי להרגיע את הרוחות. כל שאר הדוברים יעצו לראש העיר לפעול נגד הפנתרים, ולנהל תעמולה בשכונות העיר נגד השתתפות בהפגנה. קולק לא הקשיב לעצתו של יפה, ובסופו של דבר גם המשטרה סירבה לתת אישור להפגנה. לאחר שהפנתרים החליטו להפגין בכל זאת, עצרה המשטרה את מנהיגיהם לחקירה. יפה סבר שהמשטרה טעתה, וכתב באותם ימים לאחיו יצחק בארה"ב: "הממסד היה כל כך מנותק ממה שהתרחש, עד כי לא היה מוכן לסבול כל רמז על קיומן של בעיות אתניות אמיתיות. וזאת למרות שקלטנו בעשרים ושלוש שנים בלבד, יהודים ממאה עשרים ארצות, הדוברים יותר משבעים שפות שונות, בתוכם שמונה מאות אלף יהודים ממדינות ערביות".
הפרד ומשול
יפה היה מתוסכל מכך שלאורך כל הטיפול בפרשה, אף גורם ממשלתי או עירוני לא התייעץ עם העובדים הסוציאליים של העירייה שהכירו את השטח ואת הנפשות הפועלות בתנועת הפנתרים. ראש העיר ואנשיו לא רק שלא חשבו להיוועץ בעובדים הסוציאליים, אלא אפילו האשימו אותם בסיוע לפנתרים במחאתם.
כדי למנוע מהעובדים קשר עם הפנתרים החליטו ראש העיר וסגנו לבצע מהלך של הפרד ומשול, ולהעביר את המדור לעבודה קהילתית ממחלקת הסעד שניהל יפה, למחלקת החינוך שהייתה בשליטה הדוקה יותר של סגן ראש העיר. הצעד יצר נתק בין העובדים הסוציאליים הקהילתיים לשאר העובדים הסוציאליים, מנע שיתוף פעולה ביניהם ופגע בתפקודה של מחלקת הסעד. "הייתה קנוניה אמיתית שנועדה להשתיק הן את הפנתרים והן את העובדים הסוציאליים", כתב אז יפה.
"הממסד היה כל כך מנותק ממה שהתרחש", כתב אז יפה, "עד כי לא היה מוכן לסבול כל רמז על קיומן של בעיות אתניות אמיתיות"
גם ראובן אברג'ל מספר היום שבשונה מכל נציגי הממסד באותה תקופה, יפה גילה כלפי הפנתרים אמפתיה וראה בפעילותם החברתית פוטנציאל לשינוי חיובי. "מבחינתנו הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. בניגוד לאחרים, הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה בשבילנו. מצאנו אצלו נכונות לתת כתף לעשייה חברתית, והוא סייע לנו בפועל במציאת פתרונות יצירתיים למציאות הקשה שהייתה אז בשכונות. הוא השיג עבורנו תקציב לאוטובוסים, שבעזרתם יכולנו להוציא ילדים מהשכונות לקייטנות ולטיולים. הוא הבין שחבר'ה אקטיביסטים כמונו עשויים לסייע לו בהשגת משאבים וכלים למימוש רעיונות חברתיים. בניגוד לאחרים, הוא דיבר אלינו בשפה מעוררת כבוד. בפגישות איתו לא נפגשת עם פקיד עירוני מנוכר, אלא עם בן אדם שיודע לומר לך מילה טובה ולתת לך עצות כיצד לשפר את העשייה החברתית שלך".
מחאת הפנתרים יצרה משבר אמון בין ראש העיר קולק ובין יפה, משבר שהחריף באופן משמעותי בהמשך, סביב סוגיות תקציביות, והוביל להתפטרותו של יפה מתפקידו. הוא חזר לאקדמיה אבל לרגע לא התבצר במגדל השן, אלא המשיך לשלב קריירה אקדמית מחקרית עם עשייה חברתית ענפה (סיפור חייו המלא של פרופסור אליעזר יפה ז"ל מתועד בספרי 'ריבית של מעשים טובים', שיצא לאור לאחרונה).
