ברשימה הקודמת ראינו את תשובת הראי"ה קוק לניטשה ולרגש הקנאה של האדם באל. אולם בעולם האלילי העתיק ובטרגדיה היוונית מופיע דווקא המוטיב ההפוך: האלים מקנאים באדם ואינם מפרגנים לו על הצלחתו. הביוגרפיה האנושית שם תתפתח תמיד באופן שהאלים יכניעו את האדם ויפילו אותו, ובמיוחד יתאכזרו האלים ליפים ולטובים שבבני האדם. זוהי מלכודת האלים שאין להשתחרר ממנה: האדם נלחם אך נידון לכישלון משום קנאת האלים.
מי שעמד על נקודה זו הוא ברוך קורצוויל, שטען לאי־האפשרות של טרגדיה כזו בעולם המקראי. ואולם גם במקרא מופיע מושג הקנאה ביחס לאל, למשל הביטוי "אל קנא". וכאן מבקש אני לחזור להוגה הנוצרי־פרוטסטנטי סרן קירקגור, אותו הזכרתי ברשימה הקודמת. קירקגור מעמיד את מושג הקנאה במרכז השקפתו הדתית, אך זוהי הקנאה במשמעותה האחרת – קנאת האוהבים, כמו גבר ואישה הקנאים זה לזה. זהו פירושו לקנאת א־לוהים.
קירקגור מבין את הדת ואת היחס בין האדם לאל כיחס של אהבה עם קנאה. האל אוהב את האדם והאדם אוהב את האל, אך לאהבה זו נלוות גם קנאה עזה כמוות. משמעותה של קנאה זו עבור קירקגור היא שהאדם אינו יכול לאהוב אישה או כל דבר אחר על פני א־לוהיו. האהבה לאל מונעת את האפשרות של כל אהבה אחרת.
שלושה גוונים של פרישות
מרטין לותר חולל מהפכה נגד הקתוליות בכך שנשא אישה. קירקגור עורך את המהפכה הפרוטסטנטית השנייה, המהפכה של ההינזרות, וזאת בשם האהבה. אך עם זאת, הוא לא חזר לקתוליות. קירקגור מציג עמדה הטוענת כי ההליכה אחר התאוות היא תחרות עם א־לוהים. האדם בוגד באל כאשר הוא מוצא הנאה במשהו אחר. כאילו היינו אומרים שהאיש בוגד באישה לא רק כשהוא הולך עם אישה אחרת, אלא גם כאשר הוא נהנה מאוכל. וכך, לפי קירקגור, אהבת איש ואישה נמצאת בתחרות עם אהבת א־לוהים. ובאופן כללי יותר, היחס האישי שהאדם מעניק למישהו אחר שם במיצר את האהבה לאל.
קירקגור בעצם מציג כאן כיוון אחד להצדקת האסקטיזם – הסיגוף והבריחה מהנאות העולם. אולם האסקטיזם קדום הרבה יותר. כבר בתקופה הקדומה מוצאים אנו את הגישה הדואליסטית היונקת מן הפילוסופיה האפלטונית. גישה זו נלחמת כנגד הנאות העולם בשם המאבק בין טוב לרע. זוהי גישה היונקת מהפילוסופיה היוונית שרואה את העולם שלמעלה כעולם שכולו צורה, אל מול עולמנו השקוע בחומר, כאשר החומר הוא ביטויו של הרע. גישה זו מגיעה לשיאה בניאו־אפלטוניזם, שבו רואים את הנפש האנושית כאסירה בעולם החומר, כאשר השחרור הוא דווקא על ידי עזיבת ההנאות הנמוכות. רעיונות דומים חדרו גם ליהדות והתלבשו על האבחנה המקראית שבין בשר ורוח. אך זו פרשנות שאיננה מחויבת, והמקרא איננו בהכרח בעל השקפה דואליסטית שכזו.
גישה אחרת מציג הרמב"ם. הוא מדבר אמנם על סוג מסוים של סגפנות, אולם השקפתו שונה. הוא ראה את האדם כישות שצריכה לעבור תהליך של צמיחה והתפתחות; החיים הגשמיים הם שלב הכרחי שעל האדם לעבור על מנת להגיע למדרגות הגבוהות יותר. בסופו של דבר צריך האדם להגיע אל העולם הרוחני, אך השלב הראשון, הגשמי, הינו הכרחי, כמו משחקי הילדות ההכרחיים להתבגרות. אם האדם לא יעבור אותו, הוא לא יוכל להתקדם הלאה.
עמדה שלישית ביחס לאסקטיזם שייכת לעולם המיסטי והקבלי. היא בנויה על הרעיון כי השגת הגאולה תלויה בסיגוף ובהתנזרות. זאת משום שאנו רואים ותופסים את העולם באופן מעוות, המושפע מהתאוות. אם נשתמש במינוח קאנטיאני נוכל לומר כי יש בעולם "תופעות" – הפנומנה, וישנו הדבר כשלעצמו. האדם תופס את העולם של התופעות במקום את העולם האמיתי, זאת משום שהאדם מושרש במציאות שאינו יכול להתגבר עליה. הניסיון להתגבר על התאווה הוא הניסיון לראות את העולם אחרת. לא מדובר רק על התאווה האסורה, אלא גם על רדיפת ההנאות המותרות. לדעתי גישה כזו ניתן למצוא גם בהגות החסידית, למשל בתורותיו המוקדמות של ר' נחמן מברסלב, אם כי קיימות בחסידות גם גישות אחרות.
לא באותו מישור
אני חושב כי היהדות הייתה בדרך כלל אנטי־נזירית בטיבה ובמהותה. ולמרות הכול, אי אפשר שלא לראות את העובדה כי משה רבנו מגיע למדרגה מסוימת ובסופו של דבר הוא פורש מאשתו (לפי פירוש חז"ל). ואכן, בספר הזוהר נאמר שאי אפשר ששני היחסים האלה ישכנו יחדיו באותו הלב האחד, טענה דומה לזו של קירקגור.
הנחת היסוד של הגישה האנטי־נזירית היא שאיננו יכולים להשוות בין שתי אהבות. אמנם אנו יכולים להבין מהי הקנאה המלווה את האהבה – "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" – אולם בדרכו של קירקגור ישנה הנחת יסוד שאהבת איש ואישה נמצאת על אותו מישור עם אהבת האל. אך כפי שאהבת האוכל איננה צריכה להיות תחרות לאהבה בין בני זוג, כך יכולים לצאת מן המיצר על ידי ההבנה כי גם אהבת האל נמצאת במישור אחר לחלוטין, ואינה בתחרות עם אהבה שבין איש לאישה.
אם קירקגור נמצא בקוטב אחד הרואה את הדת כאהבה בין האדם לאל שכמעט מבטלת את האפשרות לכל אהבה אחרת, אזי בקוטב המנוגד לו נמצא לוינס, המעמיד במרכז החובה הדתית את הקשר שבין האדם לאחר. זהו העימות הגדול שבין שני ההוגים האלה.
הרב סולובייצ'יק מציג עמדה שנמצאת היכן שהוא באמצע. הוא אומר כי הקב"ה נוכח בקשר שבין האיש והאישה. הקב"ה הוא השלישי בחתונה. נוכל לדמות את האהבה בין בני הזוג על כל גווניה כקו אופקי, בעוד שהקשר אל הקב"ה נמצא על הקו המאונך לו. היחס בין האדם לקב"ה נוכח בקשר בין בני הזוג. ניתן לומר שזהו יחס שחל על יחס.
את הרעיון הזה, כנגד קירקגור, אפשר להמשיך ולפתח בכיוון קצת שונה. בתקופה העתיקה מופיעים שני סוגי האהבה: הארוס והאגפה. הארוס מייצג את החשק, והאגפה – את האהבה הגבוהה יותר. ישנה אמרה המיוחסת לתנועת המוסר, שבאהבה הגשמית אתה למעשה אוהב את עצמך, לעומת האהבה הנעלה יותר, ה"אגפה", עליה נאמר "ואהבת לרעך כמוך" – אהבה שבה אנו עושים חסד. באהבה זו מתקיים העיקרון המקראי הגדול, התלמודי והפילוסופי של "מה הוא רחום, אף אתה רחום". זהו העיקרון של "והלכת בדרכיו", אותו פיתח הרמב"ם. אנו מקבלים עלינו חסד זה כאחד מתוארי הפעולה של א־לוהים העובר לאדם. ואכן, פירושה המדויק של המילה "חסד" הוא אהבה.
