סתם מוזר לראות בחור חרדי שבא לבד לקולנוע

עד אמצע שנת תשע"ב לא דרכתי בקולנוע. כלומר, בתור ילד כן הלכנו מדי פעם לצפות בסרטים מצוירים של דיסני, אבל בגלל שאני בא ממשפחה כזו של תהליכים ושינויים, הילדות שלי לא דומה להתבגרות שלי, וההתבגרות שלי לא לגמרי דומה לאיך שהמשפחה שלי נראית כיום. עזבו, סיפור ארוך. בכל אופן, מאז שהייתי ילד, בן שמונה אולי, לא ביקרתי בקולנוע.

שנת תשע"ב הייתה השנה הרביעית שלי בישיבה גדולה, ובחור בוועד רביעי הוא כבר בחור בוגר לכולי עלמא. חבר'ה בשנה מעליך מתחילים להתארס בקצב משמח, אתה כבר מוזמן לחתונות ומרגיש שהנה, במרחק נגיעה מחכה לך תקופת השידוכים וכולך תקווה שהיא תהיה קצרה ולא קשה מדי. מן הראוי לכתוב על תקופת השידוכים בנפרד, אפילו כמה טורים, אבל מה שאני בא לומר זה שיש בוועד רביעי איזו תחושה של עצמאות בחיים. שאתה כבר יכול לעשות מה שאתה בוחר לעשות בזמן שאתה רוצה.

וככה מצאנו את עצמנו, חבר שלי קובי (שם בדוי כמובן) ואני חולקים דלי פופקורן קטן בצהרי יום רגיל כלשהו באולם קולנוע טחוב בתלפיות. ולא סתם הגענו לבילוי הזה. בשבועות שקדמו לו אי אפשר היה להימלט מהדיבור על סרט "חרדי" שעולה אוטוטו לאקרנים. ברחובות ירושלים היה תלוי פוסטר לבן עם תמונה של כלה חרדית בראש מורכן יושבת על כיסא כלה. תמונה כזו ראינו עד אז רק במציאות, בחתונות של חברים, והנה פתאום היא מתנוססת ברחובות העיר ולא סתם – זה סרט! סרט קולנוע אמיתי של במאית חרדית, שמספר סיפור על משפחה חרדית, ובקפה שאליו היינו הולכים פעם בשבועיים בימי ראשון (שזה גם טור בפני עצמו) היה דיבור שהסרט הזה זכה בפסטיבלים בוונציה ובטורונטו ולמרות שלא היה לי אז עוד שמץ של מושג מה הפסטיבלים האלה אומרים, הבנתי שיש פה איזה חידוש מסקרן בעולם וזה כבר היה מספיק כדי שנלך לקולנוע לצפות ב״למלא את החלל״ של רמה בורשטין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פסח, מצה ומרור: המרכיבים החיוניים לעם ישראל
– דע מה שתשיב: כיצד יפעלו המפלגות כדי למנוע השתקעות מהגרים בארץ?
– בליווי מטוסי קרב: ריבלין וכוכבי הגיעו לאוסטריה

קובי, שהיה טיפוס של סרטים, התעקש שנשב בשורה האחרונה באולם כדי "שלא יהיה חילול השם" ואני עשיתי כל מה שקובי אמר באותו יום כמחווה על זה שהוא בכלל ניאות לבוא איתי לסרט שהוא לא סרט אקשן. ובאמת, לא עברו עשרים דקות ועוד לפני המאורע המחולל, קובי כבר היה על קוצים. מה לי ולסרט הזה? הוא לחש בעצבים. אני מעדיף אקדחים, מכונית עולות באש, גשרים מתמוטטים, לא חסידים מהורהרים מדברים כמו בשטיבלך ליד הבית. ניסיתי להשתיק אותו בנימוס, אבל הוא לא שם עליי ויצא לחפש לו סרט אקשן באחד האולמות הסמוכים והשאיר אותי לבד בחושך, אז עזבתי את השורה האחרונה וירדתי לשבת באחת השורות האמצעיות ליד זוג דתיים חמודים שחייכו אליי חיוך מעושה.

ברחובות ירושלים היה תלוי פוסטר לבן עם תמונה של כלה חרדית בראש מורכן יושבת על כיסא כלה. תמונה כזו ראינו עד אז רק במציאות

שמתי לב שהם מתלחשים עליי וניסיתי להטות אוזן אבל המאמץ פגע לי בחוויית הצפייה בסרט אז פשוט התעלמתי עד שהמבטים של הבחורה הרגישו פולשניים מדי, אז פשוט הסתכלתי עליה לרגע ושאלתי אם הכול בסדר. הבחורה אמרה, כן ברור. סליחה, פשוט סתם מוזר לראות בחור חרדי שבא לבד לקולנוע. באותו רגע גייסתי את המבט הכי מתנשא שלי ואמרתי לה, מוזר לא מוזר, אבל זאת העבודה שלי. הבחורה עשתה פרצוף תוהה ואני אמרתי לה, כן. אני מבקר קולנוע.

היא והחמוד שלידה הסתכלו עליי בהלם. אשכרה? מבקר קולנוע? ואני המשכתי עם השקר המענג ואמרתי, כן ברור. אני כותב ביקורת קולנוע שבועית תחת שם בדוי באחד העיתונים הנחשבים ואני לא יכול לסכן את עצמי ולספר לכם איזה. קלטתי שהם מרגישים לפתע בסרט בתוך סרט והתמוגגתי לראות איך המבט שלהם מתחלף ברגע ממבט של עליונות למבט מלא הערצה, אז כדי להשלים את ההצגה הוצאתי מהתיק את מחברת השירים שלי והתחלתי לציין בה "הערות" בארשת חשיבות של מבקר נוקשה.

הסרט המהמם של רמה נגמר ובני הזוג החמודים ליוו אותי החוצה ושאלו שאלות. אתה ירושלמי? בן כמה אתה? כמה זמן אתה כבר מבקר קולנוע? ואני חרטטתי אותם וחייכתי במסתוריות. הבחורה אמרה, יאללה. מחכים לקרוא את הביקורת שלך, מתי היא מתפרסמת? ועוד לפני שהספקתי להמציא לה תשובה הגיח מאי שם קובי במבט זעוף וצעק עליי תוך התעלמות מוחלטת מהזוג החמוד, וואלה רואים שזו פעם ראשונה שלך פה. מה זה הסרט הכבד הזה? מחר כפיצוי אתה בא איתי לבלתי נשכחים 2, שתבין מה זה סרט.