בתחילת שנות השמונים השתחרר רמי בר דוד מהלהקה הצבאית בה שירת והקליט אלבום בכורה. במהלך העבודה על האלבום הגיע לידיו טקסט של סופרת הילדים שלומית כהן־אסיף שנפתח בשורה: "שלושה דברים עושים לי דמעות בעיניים / ביום שישי בצהריים". בר דוד הלחין לו מנגינה יפהפייה אבל בסוף ויתר על השיר כיוון שלא התאים לאלבום.
עם זאת, חשב בר דוד שהלחן ראוי, והחליט להעביר אותו לנורית גלרון שבתורה העבירה אותו לרחל שפירא (הכותבת של "מה אברך", "כמו צמח בר" ועוד המון קלאסיקות). שפירא מצידה כתבה על פי הלחן את "השיר הפשוט של הלחם", שיצא ב-1984 באלבומה של נורית גלרון "נגיעה אחת רכה".
בזכות שילוב נפלא של לחן קסום ומילים נעימות, הפך השיר לפופולרי מאוד. נעמי שמר אמרה עליו שהוא השיר הכי טוב שיצא באותה שנה (לא מעט שירים יפים יצאו באותה שנה כמו "קום והתהלך בארץ" ו"אתה לי ארץ").
אז מהו "השיר הפשוט של הלחם" שרחל שפירא רוצה ללמוד?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פסח, מצה ומרור: המרכיבים החיוניים לעם ישראל
– דע מה שתשיב: כיצד ינהגו המפלגות בהקשר לסוגיית הגיור?
– ישיבת הסיום העגומה של הכנסת ה-23
בשביל לענות על השאלה הזו יש לערוך היכרות עם מני לייב. מנחם לייב בראגינסקי נולד באוקראינה למשפחה יהודית שומרת מסורת. בצעירותו הצטרף לתנועה המהפכנית ונאבק נגד שלטון הצאר, ובשל כך נאלץ לברוח מהמדינה. הוא עבר ללונדון ואז לניו יורק, שם עבד כסנדלר והתפרנס בקושי מעמל כפיו בימים, אבל בלילות היה כותב שירים ביידיש. שירי האהבה המרגשים שכתב זכו להצלחה בכל העולם היידי ומעטים מהם אף תורגמו לעברית. שירה של רחל שפירא מתכתב עם שיר ידוע של מני לייב שנפתח במילים "בראשית בא השיר הפשוט של הלחם".
"למדני את השיר הפשוט של הלחם
ופרוס לי חלק משלומך.
קחני עם אבק היומיום על השכם
כשתראני לפניך"
(מילים: רחל שפירא, לחן: רמי בר דוד)
שני השירים הם שירי אהבה. אבל זו אינה אהבה של התלהבות יוקדת ומתפרצת שמאפיינת את רוב שירי הז'אנר הרגילים. מדובר באהבה רגילה, יומיומית, חסרת פאתוס. זהו שיר אהבה ש"אוכלים כל יום", שיר פשוט, כמו לחם.
אנחנו מתחילים השבוע לקרוא את ספר ויקרא, הספר שזכה לכינוי "תורת כוהנים". בפרשת ויקרא, הראשונה בספר, אנחנו מצווים על הקורבנות שהועלו על המזבח. לצד קורבנות העולה, החטאת והשלמים שהוקרבו מכבשים, עיזים או בקר, ישנו ציווי על עוד קורבן חשוב – המנחה.
לא נעסוק פה בערך הכלכלי של ראשי בקר כיום (חיפוש זריז בגוגל מציע פרות למכירה ב-8.5 אלף שקלים) וכמובן שלא בערכם הכלכלי בימי אבותינו, אבל בהחלט ניתן לקבוע שיש פער עצום בין מחירו של קורבן עולה לבין מחירו של קורבן מנחה. יש מספר סוגים של מנחה (שנקבעים לפי דרך ההכנה – אפייה, טיגון או אפילו סתם בצק) אבל בכולם המתכון זהה: קילו וחצי קמח, שתי כוסות שמן וקצת לבונה. וזהו. 20 שקלים אם קנית את המותגים היקרים.
המסר שהתורה מעבירה באמצעות המנחה הוא כזה שיועבר עוד הרבה פעמים בדברי הנביאים. הקב"ה מצווה על הקורבנות לא כי הוא צריך שנשקיע בו משאבים, אלא כי זו רק דרך פיזית לבטא תחושות פנימיות של קרבה אליו וקיום מצוותיו. אם הקורבן מוקרב בלי כוונה על ידי אדם לא מוסרי או עובד עבודה זרה, הוא לא שווה כלום. לעומת זאת, אם הכוונה נכונה וכנה, מחירו לא משנה כי לקורבן שכזה ה' מתרצה. (מעניין שהראשונים שנאמר עליהם שהקריבו "מנחה" הם קין והבל. אחד הקריב בכוונה הנכונה והתקבל בעוד השני, איך אומרים, פחות).
בעזרת השיר של רחל שפירא אפשר ללמוד על מעלה נוספת שיש לקורבן הלחם – הפשטות. עבודת השם לא צריכה תמיד להיות ענקית וחגיגית. אפשר גם להקריב את ארוחת הבוקר הרגילה שכל אחד אוכל, ובכך לבטא יסוד של עבודת ה' תמידית ופשוטה שקיימת כל הזמן.
שבת שלום!
