בכמה שיחות השבוע מצאתי את עצמי מודה במבוכה שעדיין איני יודע למי אצביע בבחירות. מעולם לא הייתי מאלו שהסתירו את פתק הצבעתם, כמה פעמים אפילו חשפתי אותו בפומבי. אך הפעם פשוט איני יודע. נראה שההתלבטות תימשך עד הרגע האחרון, וגם אז לא אהיה שלם עם החלטתי. ואולם, המבחן שלפיו אקבע איזה פתק להכניס למעטפה ברור לי לחלוטין. המחשבה היחידה שתלווה אותי בדרך לקלפי תהיה כיצד אוכל לתרום במשהו להקמת ממשלה יציבה ולמניעת קיום מערכת בחירות חמישית ברצף.
תמחל לי ההתיישבות, ימחלו לי שוחרי התיקון הנחוץ במערכת המשפט, ואפילו המאבק על דמותה היהודית של מדינת ישראל לא יעמוד הפעם בראש סדר העדיפויות. במקומם ניצב שם הפעם אתגר השבת היציבות הפוליטית למדינת ישראל, או כמו שכינה זאת פעם ראש הממשלה בהקשר שונה: "החיים עצמם".
מדינה היא כמו גובלן. הצד הקדמי, היפה, הוא החלק החשוף לאזרח הפשוט. לא תמיד הוא באמת יפה, הדבר תלוי באיכות הרקמה, אבל בכל מקרה המערכת מציגה לראווה את פני הגובלן. בצידו האחורי נראים הקשרים בין החוטים, המעברים בין הצבעים, הדילוגים וכל מה שנדרש כדי שהצד הקדמי יהיה עשוי כהלכתו.
בימים כתיקונם האזרח הקטן אינו אמור להטריד את עצמו יותר מדי במתרחש בגב הגובלן. כל עוד המערכת מתפקדת כהלכתה, הדרך לא חשובה. מבחינת התלמיד אין חשיבות לשאלה אם שירותי החינוך שהוא מקבל ממומנים על פי תקנה תקציבית זו או אחרת. החולה בבית החולים אינו טורח לברר מי בדיוק משלם את משכורתם של האחיות והרופאים המטפלים בו וכיצד מועבר הכסף לשם כך. אך כאשר המערכת הפוליטית סובלת מחוסר יציבות כרונית, החוטים בגב הגובלן של המערכת הציבורית נפרמים. בתחילה פני הגובלן לא נפגעים, אך בהמשך, כשמספר החוטים הפרומים בגב גדל, האזרח הקטן נפגע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פלסטינים טיגנו צ'יפס על מזבח יהושע בן נון
– מצביעים בבקו"ם: מחזור גיוס חדש יוצא לדרך
– "אסד אמר לי שלא אכפת לו להשמיד את סוריה"
כאן בדיוק אנחנו נמצאים עכשיו. הכאוס הפוליטי שהמדינה נתונה בו זה למעלה משנתיים מתחיל להשפיע על החיים של כולנו. כרגע השרפות עוד קטנות ומורגשות פחות, בין השאר בגלל הקורונה שתפסה את כל תשומת הלב, אך בשבועות ובחודשים הקרובים כולנו נחוש בכך. בבריאות, ברווחה, בחינוך וברחובות.
אז אין לי תשובה לשאלה למי להצביע, אבל לאור העקרונות אפשר כבר להעלות כמה מחשבות. ראשית יש להודות: אין חלופה לבנימין נתניהו בעת הזאת. מלבדו אין במערכת הפוליטית מי שמסוגל להקים ממשלה יציבה. הצרה היא שהתנהלותו של נתניהו מעידה שהיציבות הפוליטית אינה עומדת בראש מעייניו. המאמץ העקבי לכרסם בכוחה של מפלגת ימינה מעיד שהפגיעה בנפתלי בנט חשובה לנתניהו יותר מהקמת ממשלה יציבה ומניעת בחירות חמישיות. האתגור המתמיד של בנט מימין, שמכריח אותו לחדד מסרים ימניים ולאבד קולות לטובת אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, הוא הוכחה ברורה לכך.
עוד עניין שאקח בחשבון ביום שלישי נוגע לתחתית הטבלה. מערכת הבחירות תוכרע במידה רבה בידי אחוז החסימה, כמו הסבב הראשון של הבחירות, אי אז ב־2019. אם מרצ או כחול לבן לא יעברו את אחוז החסימה, סיכויי נתניהו להרכיב ממשלה יציבה יתחזקו. מנגד, אם מפלגת הציונות הדתית לא תעבור את אחוז החסימה, סיכויי נתניהו להרכיב ממשלה יציבה יצנחו לאפס.
בכל מקרה, הפוליטיקאי היחיד שיוכל לתעל את נתניהו להקמת ממשלה ולמנוע ממנו להתפתות להרפתקה של מערכת בחירות נוספת הוא נפתלי בנט. יו"ר ימינה עשה בתחילת מערכת הבחירות בחירה אמיצה כשהחליט לא להצטרף לאחד משני הגושים בפוליטיקה הישראלית העכשווית, גוש ביבי וגוש אנטי־ביבי. עד כמה הבחירה הזו תשתלם בקלפי – נדע רק בשבוע הבא. מה שברור הוא שלאחר הבחירות העמדה הזו תיתן בידי בנט כוח שיוכל לגייס לצורך סיוע בהרכבת הממשלה. הדגמה לכך שהוא יודע לעשות זאת ראינו כשהכריח אשתקד את נתניהו למסור לידיו את תיק הביטחון. גדעון סער, למשל, לא אפשר לעצמו להתמקם בעמדה דומה.
עם המחשבות הללו, ואולי עם כמה אחרות, אלך ביום שלישי לקלפי, ואשא תפילה שהפתק שלי יסייע ולו במעט לחילוצה של מדינת ישראל מן הבוץ הפוליטי שהיא מבוססת בו.
