שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ
וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ.
שְׁפךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרון אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.
תִּרְדף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'
בהתחלה המולה. דלת הבית נפתחת. האורחים נכנסים ובאים. ובסופו של דבר, השמש שוקעת, הדלת נסגרת, והכול מתאספים סביב שולחן הסדר לחגיגה משפחתית פנימית. בעיצומם של הטקסים והטקסטים תשוב הדלת ותיפתח.
כבר יותר מאלף שנים היא נפתחת בלילה הזה. אולי זכר למנהג הקדמון של פתיחת שערי בית המקדש על ידי הכהנים בחצות ליל פסח ואולי כדי להזכיר שמדובר ב"ליל שימורים". ולא לזכר אכילה חפוזה של מזון משומר מקופסאות פח, אלא לילה של אמונה עזה בכך שישראל שמורים ומוגנים בו מפני מזיקים למיניהם. לזה הצטרפה הזיקה למבשר הגאולה אליהו הנביא, שיש לחוש אליו כדי לצאת לקראת המשיח ללא עיכובם של ידיות, מנעולים ובריחים, והתפרצה לדלת פתוחה.
אבל לאן נעלמה פתיחת הדלתות הרחבה והבטוחה בעצמה למשך הלילה כולו, שממנה נותר המנהג לפתוח דלת לדקות בודדות בלבד תוך אמירת פסוקים ותעלולי אליהו בתחפושת? רבו הימים ותכפו הצרות, המנהג הקדום לישון בדלתות פתוחות נשכח, אבל החיבור של הנוהג להשאיר את הדלת פתוחה כאות לאמונה בהבטחת הגאולה, עם התפיסה שזו כרוכה בעונשם של העמים המעכבים אותה, גרם כנראה בשלב מאוחר לכרוך יחד את אמירת פסוקי הנקמה "שפוך חמתך" עם פתיחת הדלת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אני קול ימני צף
– מתקרבים לבחירות, אך מי יודע כמה ימים עד התוצאות
– מצביעים בבקו"ם: מחזור גיוס חדש יוצא לדרך
בפסוקים הללו אין סימן וזכר לאליהו כלל, גם לא לגאולה. לכל המנהג אין זכר בתלמוד ובמדרש, בדברי הגאונים או בכתבי רוב הראשונים. הוא כל כולו זעקה גדולה ומרה נגד מציאות איומה שהתפשטה בכל עדות ישראל.
מקור המנהג באשכנז שאחרי תקופת מסעי הצלב ופרעות ההמון הנוצרי המוסת שהחריב קהילות יהודיות שלמות. במהלכם פרחו כידוע עלילות הדם, שהתמקדו באפיית המצות. היסטוריונים סבורים שפתיחת הדלת לא נועדה לשמר מנהג מקדשי קדום או לארח את אליהו הנביא, אלא להבטיח שמאחורי הדלת לא מסתתרים שכנים מלשינים ומוסרים לשלטונות, העלולים להשתמש בדברי הפורענות הנשפכים על ראשי הגויים, כנגד יושבי הבית ויהודי הקהילה כולה.
רבו הימים ותכפו הטובות, ותודה לאל רובנו היום יושבים לבטח על אדמתנו בבתינו המלאים כל טוב. סעודת הסדר, בבגדי חג מהודרים ובכלי סעודה מפוארים ובנוכחותם של אורחים נכבדים, היא אירוע משפחתי פנים-ביתי ואינטימי. ריחות התבשילים, קולות השיחה, השיר והשחוק, תאורת הנרות והנורות וחום הבית, הם מרכיביה של בועה המקיפה את המסובים לסעודה ומסוככת עליהם מפני החוץ, שריחותיו, קולותיו, אפלתו ואקלימו שונים מאוד ממרכיבי הפנים.
טוב לנו בפנים. המקרא וכתבי חז"ל מזכירים לנו בכל עת את יציאת מצרים. יש שהיציאה, ולמצער ההצצה החוצה, הם ביטוי של גאולה. של שינוי. של פריצת המוכר והרגיל והשגרתי, הקישואים, האבטיחים והדגה חינם. אגדות חכמים מלאות במתח הזה שבין הפנים לבין החוץ. ודורשות – כמו בסיפור התלמודי המפורסם על הלל על גג בית המדרש – להציץ החוצה. לצאת לרגע מבועה חמימה, מוארת ומוגנת. להכיר בסכנות האפלה והקור האורבות בחוץ, ושם, בין מערומי הכפור ביום מעונן, גם לגלות את אורו הזוהר של אותו מתמיד המוסר נפשו על דברי אלוהים חיים.
בניגוד לכל אירוע פנימי אחר, שבו נקפיד לשמר את הבועה ולגונן עליה מפני פלישה, מנהגי הסדר מציעים לנו שינוי מרתק. פתיחת דלת הבית כלפי חוץ היא מעשה ששובר את האינטימיות החגיגית הזאת ומזמן הרפתקאות. מול תחושות הפגיעות והאיום בזמנים רעים, כי מי יודע איזה חתול אורב לאיזה גדי מהצד השני של הדלת, ניצבים האמונה והביטחון וההזמנה הגלומים במנהג, שהם הצד המואר של פריצת המחיצות.
מאז "ליל הסגר" דאשתקד, הורגלנו להיסגר בבועתנו המשפחתית, להישמר מפני הנוגף האורב בחוץ. תקופת השימורים ההגנתית הזאת הגנה על חיינו. סכנתה היא סכנת ההסתגרות והחמצת כל האפשרויות הטובות והמרתקות הגלומות במפגש עם העולם; כמו גם סכנת אובדנה של תחושת הביטחון והאמונה בגאולה קרובה. קמעה קמעה הולכת ונפתחת הדלת. ועמה נפתחים תודעתנו אל יופיו של העולם וליבנו אל הזולת. "כל דכפין ייתי ויכול".
