"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ"
לא אשכח את הפעם הראשונה שבה חזרתי מקניות בסופר כשרק החלה מגפת הקורונה, בליל 26 במרץ. הו, האימה. מיד לאחר החוויה המפוקפקת והחדשה הזו תיעדתי אותה בעמוד הפייסבוק שלי, כדי שתמיד אוכל לחזור ולקרוא איך זה הרגיש:
"מכינה כפפות, כפפות רזרביות, כרטיס אשראי מנויילן… הנה, כבר יוצאת, תולשת עגלת קניות מברזל ונכנסת לתופת. בכניסה מקדם אותך מאבטח שמפלבל שלום לא ברור מתחת למסכה. לצידו עומדים בקבוקי חיטוי באמצעותם ניתן להתמגן. כפפות לטקס מסרבלות מאוד את התנועה של הידיים. זה ממש כמו לנסות לשיר אופרה עם גוש מסטיק עצום בתוך הפה… אחר כך חזרתי הביתה עם הסלים… הלכתי לדוש להתקלח. להיטהר. מזל שלפחות זרקתי לעגלה שלי שמפו פנטן לשיער זוהר ומלא ברק".
כשאני חושבת על זה, למעשה כל השנה האחרונה עסקנו בניקיונות, בחיטויים ובביעור, ולא פחות בביאור לעצמנו מהו אותו נגיף בלתי נראה שמתיישב על משטחים, ואיך אפשר לעקור אותו מבתינו ומסביבתנו המיידית. חברינו הטובים ביותר הפכו להיות תכשיר האלכוג'ל ולתקופת מה גם כפפות הלטקס שהפרידו בינינו לבין המשטחים ומנעו מגע ישיר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האינתיפאדה השקטה: הטרור מבעבע ברחבי יהודה ושומרון
– סקרים, שקרים ומנדטים: כך מתכוננות המפלגות ליום הגדול
– גם אחרי שפרשו כנפיים, חזרו הבוגרים לשבור את מעגל המצוקה
אחר כך חזרנו לגעת, המשכנו למשש, כי עם הנצח לא מאמין בכפפות, אבל עדיין לא הפסקנו לרגע לנקות. נגיעה בפיסת טישו תועה עם נזלת או רוק שלא שלך (ע"ע רסס טיפתי) משולה הייתה לחיכוך בלתי אמצעי בנשורת גרעינית שמחויב בהיטהרות.
כל הזמן גם ביקשנו מילדינו, וללא תקדים, להקפיד על היגיינה. זה כבר לא היה הרוטינה של נטילת ידיים, אלא ממש חיטוי עצמי. משרד הבריאות אפילו לימד כיצד לשפשף ידיים בסבון שניות ארוכות עד כאב מכל הצדדים ומכל הכיוונים. נקווה שלא הותרנו בילדים בדרך תסביך ניקיון כפייתי. כל הזמן קיוויתי שהם יסכימו יום אחד, כשכבר לא תהיה מגיפה, ללכת בידיים מלוכלכות ולחבק גם אנשים זרים.
באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: אל תשתגעי. תני גם ללכלוך להיות חלק מהבית, כי חיים בו בני אדם, ולא אנדרואידים. אל תהפכי את הניקיון לבעיה, לסאגה. הרי כשטיילת עם תרמיל בעולם לא תמיד שטפת ידיים, ועדיין האוכל היה טעים ולא מתת. מקסימום חטפת קלקול קיבה זמני. הבנתי שחשוב שבני הבית ירגישו בבית, כי הוא הפך לשבועות ארוכים גם לסניף של החוץ.
במובן הזה, לחפש פירורי לחם שחלקם הגדול אינו מיקרוסקופי בעליל כמו הנגיף ולנקות לקראת חג האביב נדמה כמשימה אפשרית יותר, כי זה להילחם באויב או בלכלוך שיותר קל להתגבר עליהם. הניקיונות של השנה מסמלים התחדשות והטהרות דווקא מאותו צורך להיטהר כל הזמן, כי נתוני התחלואה יורדים ולראשונה אחרי שנה נחגוג סדר פסח בהרכב משפחתי שאינו גרעיני.
אני חושבת על ההורים שלי, שלא יודעים לתפעל זום ואינם בקו הבריאות, שיתלבשו ויתבשמו ויהיו מסובים עמנו בשולחן הסדר. אנשים שלא חגגו באמת כי היו בגפם, יישבו עם הנכדים שלהם. אין דבר נקי מזה בעולם. ממש מודל לחיטוי. כולי תקווה שהתחושה המשכרת של חזל"ש לא תתברר כמשקרת לאחר הבחירות. שהיא לא תכסיס פוליטי כדי לשכנע אותנו לזמן מה שהקורונה נסתיימה ושלא נמצא את עצמנו בעוד סגר בקרוב.
אבל גם אם זה מה שיהיה, אני לא מאמינה שארגיש עוד את אימת הצורך לשפשף את עצמי באלף ליפות שהרגשתי בעוצמה באותו ערב בסופר. גם ההרתעה שלי מאימת הלכלוך ומהניקיון כתחמושת נשחקה, כי יש גבול ואנחנו לא יכולים לחיות בתוך בועת חמצן מבודדת ונקיה כמו מייקל ג'קסון, אנחנו חיים יחד, ובעוצמה, בעולם הזה, וחשוב שנדע גם להכיל אי סדר. איך כתבתי באותו הערב בסופר? כולנו אטליז אנושי אחד.
