כבר התרגלנו: בכל שנה, לקראת פסח, נשמעים קולות שדורשים להקריב קורבן פסח "עוד השנה". ויש שמגדילים לעשות ומגיעים עם כבש לאחד משערי הר הבית, בידיעה שייתכן שאת ליל הסדר יצטרכו לבלות במגרש הרוסים או בבית מעצר אחר. בתור נער צעיר הערצתי את הפעילים הללו. הרגשתי שיש אמת, העולם כולו שכח אותה, והם זוכרים!
ומה היום? כמו רבים אחרים, התבגרתי והתברגנתי. היום אני מבין שהעולם לא בדיוק שכח את האמת: הוא פשוט מוכרח לחיות את חייו במציאות הישראלית העכשווית, עם אילוצי הפרנסה והמשפחה, עם הקהילה והחברה. הרבה אנשים באמת היו שמחים להקריב את קרבן הפסח, גם אם הם אינם מגיעים עם כבש לשער המוגרבים. דרישת מקדש כנה נמצאת לא רק אצל הפעילים למיניהם, אלא בלבבות רבים מספור.
יתרה מזו – עם השנים התחוור לי שהקרבת קרבן פסח דורשת הכנות רבות מספור: במישור הפוליטי, במישור הארגוני, במישור ההלכתי ובמישור הרוחני והחינוכי. המחשבה שאפשר פשוט לפסוח מעל מציאות החיים הישראלית ולעשות את הפסח כהלכתו בלי שום תקלה, מעכשיו לעכשיו וללא הכנה מעמיקה, נראית לי היום שגויה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
איך עושה ציפור: 15 שנה לציוץ הראשון בטוויטר
כל הסיפור: כשהמלחמה בפרוטקשן יורדת לדפוס
בעיצומו של משבר כלכלי: לשכת שר הדיגיטל החדשה עלתה כחצי מיליון שקל
אז מה – נטשתי את המשיחיות? ממש לא! בשנים האחרונות הקדשתי תשומת לב לכמה משאלות היסוד בהלכות קורבן פסח, שאלות מהסוג שנהוג לדלג עליהן. עיינתי ונועצתי בחברים רבים בניסיון להפיק משנה סדורה, הלכה למעשה, איך מקריבים קורבן פסח כהלכה. כיצד פושטים את המחלוקות הרבות ואיך לא מסתבכים באיסורי תורה.
הדרך עוד רבה, אבל דומני שזכיתי להביא ברכה לעולם. לאחרונה הוצאתי לאור את הספר "פסח לה'", ובו למעלה מעשרים בירורי הלכה מעמיקים בענייני קורבן פסח – מהפסוקים, דרך מדרשי ההלכה, התלמודים, הראשונים והאחרונים – ועד להצעת ההלכה למעשה. לא "הלכה למעשה", אלא "הצעת הלכה למעשה".
הנה כמה דוגמאות להצעות כאלה: הקרבת בית המקדש אינה תלויה בבניין המקדש כולו, ומספיק לבנות מזבח (סימן א'); יש חובה לעלות ולארץ ולירושלים להקרבת קורבן פסח, והימצאות בדרך רחוקה אינה תירוץ המצדיק את מי שלא בא להקריב את הפסח (סימן ב'); יש לבחון בחיוב שימוש נשי בגלולות לדחיית וסת לקראת י"ד בניסן לצורך עשיית הפסח בטהרה (סימן י"ד); ייתכן שלפני התחלת סעודת ליל הסדר הכוללת אכילה מקורבן פסח כל אחד מאיתנו יידרש לטבול את שתי ידיו במקווה (סימן ט"ו), הבאת פסח בטומאת מת (כמו בזמננו, שעדיין אין דרך מעשית להיטהר מטומאת מת) אינה יוצרת הגבלות על כמות האכילה. לא נצטרך להסתפק בכזית בלבד וגם ילדים שלא הגיעו למצוות יהיו רשאים לאכול מבשר הקורבן (סימן י"ח).
העיון הממושך בסוגיות לימד אותי שכדי להכריע בהן הלכה למעשה עלינו ליצור שיח הלכתי ער, עמוק ורציני, בהשתתפותם ובהובלתם של גדולי תורה מגוונים, זקנים וצעירים, מן השורה הראשונה ומן השורות האחרונות. לא ייתכן שנקדם "יוזמות דתיות" עם קומץ פעילים משיחיים. משיחיות היא דבר נהדר, אבל היא צריכה להיות שקולה והדרגתית. אז הלכה למעשה עדיין אין לי, אבל אני מקווה שזכיתי לקדם במשהו את המוכנות שלנו להקרבת קורבן פסח, ולעדן במשהו את סגנון השיח הציבורי סביב שאלת היחס להר הבית ולחידוש עבודת הקורבנות.
הספר "פסח לה'" נכתב מתוך השתוקקות לעשיית הפסח כהלכתו, ומתוך הכרה בכך שדורנו נדרש לבירור הלכתי מעמיק של השאלות הרבות שמתעוררות מעשיית הפסח. ללא הבירור הזה, אפשר בקלות רבה להיכשל באיסורי תורה חמורים ומרובים. יתרה מזו: אף אם ביאת המשיח תוקדם לחידוש הפסח, אין בה ערובה לכך שכל ההלכות תהיינה ידועות לנו. הניסיונות החוזרים ונשנים לצייר בדמיון את עשיית הפסח הולידו שאלות שונות, שכדי לענות עליהן נכתבו הסימנים שבספר.
החידוש של הספר, מעבר לתכניו, הוא תודעתי. ספרים למדניים עבי כרס נכתבו ועוד ייכתבו. פירושים וביאורים על הגמרא והרמב"ם כבר מציפים את חנויות הספרים זה עידן ועידנים. בתוך כל הבלגן הזה, נדמה לי שלפעמים חסרה לנו ההכרעה הבהירה והמנומקת, של מי שמדמיין את עליית מיליוני היהודים להר הבית כדבר ממשי וריאלי, המצריך התייחסות הלכתית מעשית ועדכנית.
כמו כל צעד גדול, גם בניית המקדש דורשת אינספור שעות של דמיון, תכנון וחשיבה. התרגלנו לראות תמונות של המוני מוסלמים משתחווים בתוך ההר, ונראה שהגיע הזמן להתחיל לחשוב ברצינות על מיליוני יהודים בהר, ועל אתגרי ההלכה שעוד נצטרך לעמוד בהם, במהרה בימינו אמן.
הרב הראל דביר הוא תושב יד־בנימין ומחנך בישיבה התיכונית אור עציון
