בפתח הדברים חשוב לי לציין כי ידידי ארנון סגל בחר ציטוטים מדויקים לתפיסת הזהות שנרחיב עליה במאמר. אולם הן מסקנותיו והן כותרת מאמרו אינן משקפות את תפיסת הזהות שהספר "אתניות נשית" בא להציג. הספר עוסק בהגדרת זהות שנכנסה לתרדמת עמוקה, הנוגעת לא רק לעם היהודי אלא לעולם כולו. היא נוגעת בזהות האישית, הזוגית והמשפחתית, ולאחריה הלאומית והכלל־עולמית. הוא אינו עוסק בעיקרו בנושא הר הבית, אולם הזהות שהוא עוסק בה היא הזהות שהר הבית מכוון אליה. ולכן נושא הר הבית מוזכר בסופו.
מהי הזהות האתנית הנשית? כשזוג צעיר מכיר, הוא מדבר במפגשיו הראשונים על הא ועל דא. לאחר מכן על דברים שברומו של עולם. בהמשכו על נושאים אינטימיים שבינו לבינה. שיא הקשר מגיע במגע הגופני שלאחר החתונה. התהליך הזה הוא אחד השרידים המעטים המעידים על כך שהמגע הפיזי הוא בעל איכויות תודעתיות עמוקות הרבה יותר מן התודעה השכלית.
יסודו של התהליך הזהותי הזה, מתקיים במעשה ההיריון והלידה, שהיה בעברו תהליך יצירה תודעתי מלא, בשליטה בחירית מלאה של האישה, עד כדי כך שמקום הלידה נקרא "אבניים" – מקום יצירת הכלים מן האדמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
איך עושה ציפור: 15 שנה לציוץ הראשון בטוויטר
כל הסיפור: כשהמלחמה בפרוטקשן יורדת לדפוס
בעיצומו של משבר כלכלי: לשכת שר הדיגיטל החדשה עלתה כחצי מיליון שקל
לעוצמת התודעה הזו הייתה ערנית התורה וקבעה על בסיסה (על פי רוב הפוסקים) שזהות האדם נקבעת לפי מי שנשאה אותו בגופה – האם הפונדקאית היא האמא ולא בעלת הביצית. הרכב ה־DNA אינו עומד בשורה אחת מול תהליך השהייה, המגע והתנועה הגופניים של הוולד עם גופה של האישה, שהם תהליך יצירה תודעתי ותרבותי מוחלט, לפי תפיסת הזהות הזו.
כך גם נקבעה הזהות הלאומית של האדם. זהות הלאום לפי היהדות נקבע לפי האישה, כי את תהליך ההבניה התודעתי הזה וכאמור גם הבחירי בעברו, יוצרת האישה ולא האיש.
מאותה הסיבה ומאותה עוצמה תודעתית, נושא דגל התרבות בתפיסה היהודית תלוי כולו בתהליך השהייה והמגע הגופני של הוולד בגוף. בכור נקבע על פי היוצא ראשון מן הרחם (פטר רחם), כשבמקום שבו המגע אינו שלם (ניתוח קיסרי) מאבד הבכור את כוחו הייחודי ואת בכורתו – בכורת התרבות. ההשלכות של הזהות הזו הן על כל מרחבי החיים.
היא משליכה על החיבור הזוגי וההנאה המינית והופכת אותם מ"סיפוק צרכים" לחיבור ויצירה תודעתיים ברמה העמוקה והמתפרטת ביותר עלי אדמה. בכך היא מורידה את פוטנציאל הפשעים המיניים לאפס, מתוך שייכות המגע הזה רק למצבי תודעה מפותחים, עדינים ורגשיים ביותר, שאינם ניתנים ליצוא זר או לניצול.
גם הלאום משנה את צביונו מן הקצה אל הקצה. החיבור אל האדמה אינו חלק מתהליך הגדרה עצמית של קבוצת אנשים שהחליטה לחבר את עצמה בחבל ארץ אחד, אלא היא המולידה במגעה המתמיד עם האדם, את הלאום המקבל את צביונו מכוחה. גם פה מביאה התודעה הזו ריפוי בכנפיה. ייחודיות העמים הופכת להיות ברורה וייחודית לכל לאום, עד שהרצון לניצול מלחמתי או כלכלי מתייתר, בהיותו כגניבת זהות שאינה רלוונטית.
אף יחסי הגומלין עם הסביבה משתנים לבלי הכר על יסוד הזהות הזו. בתפיסת הזהות השולטת כיום, הבנויה על מחשבה, דיבור ושכל, אין קשר בין האדם ליסודות החיים האחרים, שהם אילמים לחלוטין בתודעתו. משום כך הוא שולט עליהם בקשר היררכי של ניצול. התוצאות האקולוגיות הרות האסון הן עדות לאופי הקשר הנצלני הזה. לא כך בזהות המושתתת על מגע וגוף. פה יש תקשורת מקבילה בין כל יסודות החיים, בקשר של גומלין, כשלכל צד יש חוזקה שאין לאחר והוא משלים בכך את האחר. הערך המוסף של תודעת הזהות הזו ברור. מרב המחלות עתידות להיכחד מתוך ההרמוניה של האדם עם סביבתו ולא בדרך הרמייה שנוקט היום המדע בלית ברירה כנגד הטבע.
בתהליך העצום הזה של חזרת תודעת הזהות, שכיניתי "אתניות נשית", יש ליהדות מקום מרכזי. הספר אתניות נשית נוגע מצד אחד באירופה המתנכרת לגמרי לזהותה הגופנית ההולדתית, מנסה להשיל מעליה את הזהות הזו מפחד הגזענות, עוברת לזהות אוניברסלית ללא צבע וגוון, ונשברת על שרטון האסלאם, המציג זהות תודעתית גופנית אינטואיטיבית עוצמתית מאין כמותה, המשמרת את זהותה הזו אף הרחק משורשי אדמתה. האסלאם, המשמר את קשר זהות האדמה והגוף כזהות תרבותית ברמה אינטואיטיבית, שורד את איבוד הזהות הזו שחוותה היהדות, אולם מאידך הופך לפראי ופרימיטיבי.
יכולת הדברור של היהדות את התרבות הזו אמורה לבנות גשר בין מזרח למערב. למנף את האינטואיטיביות האסלאמית לכדי יכולת לדברר את הזהות הזו באופן מפורט. בית המקדש הוא הביטוי המושלם ביותר של תודעת הזהות הזו, המייצרת חומרים, צורות וצבעים הנושמים את האדמה שהם מחוברים אליה.
אמנם ברור שעד שהחזון הזה יקרום עור וגידים, יש לשמור על המציאות הקיימת. איני מתנגד לעלייה להר הבית, המשמרת לפחות במקצת את ריבונות ישראל על ההר. אולם כפי שציטט נכונה ארנון סגל מן הספר, לא מאבק על הריבונות יחזיר לנו את ההר, אלא החזרה אל התודעה הזו המופלאה, שקצת קצת ממאפייניה נחשפו במאמר הזה. אם תרצו, תוכלו לקרוא לה "תודעת בית מקדש".
