בארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים, אף לא אחת עסקה במחלוקת אידיאולוגית. לראשונה בתולדות המדינה נוהלו ארבע מערכות בחירות ברציפות סביב השאלה האישית: נתניהו – כן או לא. אפילו בשנים שהתקיימו כאן בחירות ישירות לראשות הממשלה, ההבדלים הרעיוניים בין המתמודדים עמדו במרכז. לא פלא שנוצר מיאוס גדול מעצם התופעה, וגעגוע לדיון ענייני, רעיוני.
אבל כדאי לא להתבלבל: ארבע מערכות הבחירות האישיות האלה עסקו בסוגייה הרעיונית הבסיסית ביותר ביחס לכל שלטון. זו השאלה איזה שלטון אנחנו רוצים: כזה שמחויב למדינה ולאזרחיה לפני שהוא מחויב לעצמו, או כזה שמחויב למדינה ולאזרחיה ואף יודע להשיג למענם הישגים, רק כל עוד האינטרס של האזרחים אינו מתנגש בזה של ראשי השלטון.
נער הייתי וגם קצת התבגרתי, ולא האמנתי שנגיע לרגע כזה: 73 שנים אחרי הנס הגדול של הקמת מדינת היהודים – קם ראש ממשלה, ובעיצומו של אחד המשברים הגדולים שפקדו את המדינה מחליט לא להעביר תקציב, כי כך הוא יאפשר לעצמו לצאת לבחירות בלי לאבד את השלטון בתקופת הביניים. ולמה לצאת לבחירות כשיש לו ממשלה מתפקדת, עם השותף הנוח ביותר שאי פעם היה לו? כי דבר אחד אין לו: חסינות מהמשפט המתקיים נגדו. אז מדינה שלמה הולכת לבחירות, תקציב החירום עונה רק על הסוגיות הדחופות ביותר, אלפי פעולות ממשלתיות ועמותות המשרתות את הגורמים החלשים ביותר בחברה עומדות בסכנת קיום – כי נתניהו רוצה חסינות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
במקביל לחיבוק: הליכוד משבץ משקיפים בקלפיות המגזר הערבי
הפרטים מאחורי הקלעים שהובילו לסגירת פרשת נוה-כרייף
סקרים, שקרים ומנדטים: כך מתכוננות המפלגות ליום הגדול
אפילו אם הייתי משוכנע שכל כתבי האישום נגד נתניהו הם עורבא פרח, הצעד הזה לבדו היה מספיק כדי לגרום לסילוקו מהשלטון. אבל האמת היא שהצעד הזה הוא רק הביטוי הבולט והקיצוני ביותר לכהונה ארוכה ושלמה של אדם שבאופן שיטתי מעמיד את עצמו ואת משפחתו לפני כל ערך אחר. למשל, אפשר לצפות ממנהיג שטובת המדינה לנגד עיניו שיתפטר מתפקידו אם הוא מזהה שהוא האדם היחיד העומד בין המדינה ובין ממשלה רחבה ויציבה.
אבל בכך לא די. נתניהו פגע בכל שותפיו וחבריו: את אלה מהם שהצליחו בתפקידם הוא מיהר לסלק ולבייש, כדי שלא יאיימו על מעמדו; הוא פגע באביו ובאשתו של שותף בכיר, נפתלי בנט, על לא עוול בכפם; אנשיו פגעו בשמו הטוב ובחיי המשפחה של יריבו העיקרי, בני גנץ. הוא אפילו לא היסס לרקום מזימה עם מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, כך שבתמורה להתגייסות עיתונו להבטחת שלטונו, הוא יפעל לפגוע בעיתון שידידו הקרוב לכאורה, שלדון אדלסון, הקים למענו.
נתניהו הוא ללא ספק בעל כישורים רבים, ורק בשנה החולפת הצליחו כישוריו להביא לישראל שני הישגים מרשימים: מבצע חיסונים שמסוגל לחלץ את המדינה ממגפת הקורונה, והסכמי שלום עם מדינות ערביות בולטות. אבל כשכל הכישורים האלה משרתים סדר עדיפויות שמציב את השליט לפני המדינה ואזרחיה, הם מסוכנים יותר משהם מועילים. זו הרי לא רק סוגיית התקציב, אלא גם הכניעה המוחלטת והמבישה לחרדים; ופתיחה גורפת של נתב"ג, שאפשרה כניסת וריאנטים מסוכנים של הנגיף. ממילא ברור שגם בעתיד, כשהאינטרס שלנו יתנגש בזה שלו, האינטרס שלו יכריע.
אדרבה, היחס ההפוך שבין הכישורים למצפון מבטא את האיום הגדול ביותר של נתניהו. בחברה הישראלית התפתחה בשנים האחרונות תופעה של הערצת הצלחה, ולא משנה אילו טאבואים נשברו בדרך אליה. כך יכול נתניהו למגנט אליו כ־30 מנדטים, גם כשכל מה שנכתב כאן, וגרוע מכך בהרבה, כבר ידוע לכולם. מצביעיו מעריצים אותו בדיוק בגלל התכונות האלה.
הסכנה הגדולה היא שהכשרת התנהגותו של נתניהו בדרך הזו תעצים את נטייתו לכך פי כמה וכמה. בתום עוד כמה שנות נתניהו, נמצא את עצמנו בחברה שלא מכירה כלל במושגים כמו עכבות, מוסר ומצפון, לפחות כשהם מתנגשים עם הצלחה. רבים יותר מאיתנו, ייראו כמו נתניהו. זו החברה שאנחנו רוצים להוריש לילדינו?
המסקנה צריכה להיות הצבעה לכל מפלגה, מימין או משמאל – לפי הטעם האישי – שהתחייבה שלא תשב תחת נתניהו.
