"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית"
פעם שאלתי תלמידה אמריקנית, מה היה הרגע הכי משמעותי עבורה בשנה שלמדה בישראל. היא ענתה: "פורים בקו 31". לא הבנתי, והיא הסבירה: "בפורים נסעתי בירושלים בקו 31, וליד מספר האוטובוס הופיעה הכתובת 'פורים שמח'. ראיתי את זה ולא ידעתי את נפשי. באמריקה פורים נשאר בתוך בית הכנסת, לא יוצא לאוטובוסים".
בכמה מדינות בעולם – לא כל כך הרבה כפי שאנו מדמים לפעמים – אפשר לחיות היום בגלוי כיהודי. אבל רק במדינה אחת דת אבותינו מעצבת את רשות הרבים. רק במדינה אחת לוח השנה הרשמי חוגג את חגי ישראל, רק במדינה אחת הסמל הוא מנורת המקדש והדגל הוא טלית. ורק במדינה אחת היהדות מתפרצת אפילו לתחבורה.
נסיעה לאורך הארץ מזמנת לעין הערנית תמצית קצרה של ההיסטוריה היהודית. מצומת מכבים אני נוסע לצומת מסובים, ונזכר ברבי עקיבא ובארבעת חבריו החכמים, שהיו מסובים שם בליל הסדר. אני שואף להגיע לצומת התשבי, בגלל אליהו נביאנו, אבל לא מוותר בדרך על מחלף ההלכה. וכשאני מגיע לצומת סומך אני מהרהר ברבי יהודה בן בבא, שמסר את נפשו כדי להמשיך את סמיכת החכמים בעם ישראל. הוא אולי קיווה שבעוד אלפי שנים יזכרו ניני-ניניו את שמו ואת מעשיו, אבל ודאי לא העלה על דעתו שיקראו על שמו מחלף. ומן הסתם גם לא העז לקוות שבדרך אליו נעבור בקיבוץ גלויות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בחנו את עצמכם: כמה אתם מכירים את חברי הכנסת?
מודל לחיטוי: אחרי שנה היגיינית כדאי לבער את הניקיון
ליבי במזרחי: כך הפכה הרבנית ימימה מזרחי לדרשנית נערצת
במה זכו חמשת המסובים, שתיקרא על שמם צומת? ובמה זכו יותר מזה, להיות נזכרים לדורות עולם בהגדה של פסח?
הגמרא (סנהדרין כו ע"ב) דורשת את הפסוק "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה" (איוב ה', יב), כמתייחס לתורה. על פסוק זה דרש עולא: "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה". באחד מפירושיו על האמרה הקשה הזו, ביאר רש"י כך: "שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות". קשה להבין את דבריו: מה רע במחשבה הזו, ללמוד הרבה מסכתות? מדוע המחשבה הזו גורמת לכך ש"לא תעשינה ידיהם תושיה"? מה הפגם בכך שאדם מתכנן את לימודו?
ממורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שמעתי הסבר שהיכה בי כברק. הרב אמר לנו שהוא מקנא לעתים בבעלי בתים, שיושבים ולומדים כל יום בין מנחה למעריב. הם לומדים רק עשרים דקות, ולא תמיד הם מקפידים על הרצף בלימוד, הרבה ממה שנאמר הם לא מבינים, וגם מה שהם מבינים – לא תמיד הם זוכרים. אך יש להם הזכות להשתעשע בתורה – ליהנות מעצם המפגש עם התורה, שהוא מפגש עם הקדוש ברוך הוא, בלי לבנות על כך תוכניות גדולות. אני לעומת זאת, כך אמר הרב ליכטנשטיין, תמיד צריך לתכנן מה אני יכול ללמוד: צריך להכין לשיעור הזה, לגמור את המסכת הזו… זוהי המחשבה שרש"י מדבר בגנותה. לא טוב שאדם יהיה תכליתי מדי בלימוד דבר ה'. התורה היא משמחת, היא מעשירה, היא מרנינת לב. אי אפשר שהמפגש איתה יהיה תמיד תכליתי ומתוכנן.
ייתכן שעל זה רומזת לנו ההגדה, בסיפור הקצר על חמשת החכמים המסובים. גדולי חכמי הדור עוסקים בנושא שמוכּר להם כל כך – יציאת מצרים. והם פשוט שוכחים את עצמם. השעות חולפות, והלילה תם, ותלמידיהם צריכים לבוא ולהזכיר להם שכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. כך צריך ללמוד תורה, לפחות לפעמים, וכך צריך לספר ביציאת מצרים. אם למשך לילה אחד אנחנו שוכחים מה שמתחולל בחוץ ושוקעים במילים העתיקות האהובות עלינו, זו לא הזנחה ולא אדישות, אלא אהבה.
הפירוש הוא חלק מהגדה של פסח שהוציא הרב חיים נבון בהוצאת מקור ראשון
