סוגיית החמץ בבתי החולים ושאלת הגיור הרפורמי־קונסרבטיבי הצטרפו באחרונה לסדרת נושאים שבג"ץ הכריע בהם, ובכך קומם עליו חצי מהמפה הפוליטית בשעה שזכה לתשואות מהצד האחר. אבל האם ההכרעות הללו, שמעצבות את החברה שאנו חיים בה, פותרות את המשבר או רק מותחות את הקפיץ לקראת פיצוץ בלתי נמנע?
בואו ניקח את פסק דין החמץ. בג"ץ קבע ובצדק שבתי חולים אינם רשאים לחפש בתיקיהם של אנשים כדי לברר אם הם מתכוונים להכניס אליהם חמץ בפסח. בג"ץ הוסיף וקבע שלבית החולים אין זכות לאסור על חולים, מבקרים או עובדים לאכול בפסח חמץ בשטח בית החולים. זו קביעה טכנית בעיקרה שמסתמכת על "דוקטרינת ההסדרים הראשוניים". בפשטות, אין חוק שמסמיך את בתי החולים למנוע הכנסת חמץ, ובכך לפגוע בזכות המאושפזים בהם לאכול כל שברצונם לאכול.
אבל אם ממשיכים את הקו הזה, אין גם שום חוק שקובע שבית החולים צריך להיות כשר בפסח. אז מה יקרה כאשר יבוא העותר שיאתגר את הנוהג הזה, ויבקש לספק חמץ בחג הפסח למאושפזים הנוצרים, או שרימפס לחובבי פירות הים? האם יבוטל אז כליל הנוהג של כשרות בבתי החולים?
בפסק הדין בעניין החמץ בפסח קונן השופט הנדל על שהנושא בכלל הגיע לבית המשפט. אבל בפועל המציאות הישראלית מכבידה על היתכנותה של פשרה ועל היכולת לבנות הסכמות. כי מי שמנהלים את ההצגה הם העותרים. בית המשפט הרחיב את זכות העמידה וכך אפשר לעותרים לעתור בשם ציבור ולא בשם אדם. זהו הסדר ייחודי, שמסייע לחזק את זכויות האדם בישראל, אבל יש לו מגבלה עיקרית. השיח הציבורי מיוצג באמצעות הקצוות. מי שיגיש את העתירה תמיד יהיה הגוף או הארגון שהמצב הכי מציק לו ומעורר בו זעם. את העתירה הוא יגיש נגד רשות הממוקדת בהיבט צר של הבעיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בחנו את עצמכם: כמה אתם מכירים את חברי הכנסת?
עשרת האירועים הדרמטיים של בחירות 2021
במקביל לחיבוק: הליכוד משבץ משקיפים בקלפיות המגזר הערבי
למשל, בתי חולים נמדדים על איכות הטיפול הרפואי ושיעורי התמותה, אבל מעולם לא נמדד בית חולים על התרומה שלו לאכיפת הסדרי הדת והמדינה. זה לא תפקידו. גם הרבנות הראשית, שהציגה עמדה הלכתית נוקשה, התמקדה רק בהיבט הנקודתי של הכשרות ונכשלה כשלא ראתה את התמונה הרחבה ואת מחירה של ההתעקשות הלא הכרחית על הדרישה לחטט בתיקיהם של באי בית החולים.
למתונים ולשוחרי הפשרה אין מקום בשיח הזה. הם ירצו להידבר, והעותר הציבורי תמיד ייצג ארגון שכל מטרתו היא שינוי. לכן הוא תמיד יהיה בעמדת קצה, הנכונות שלו להתפשר תהיה נמוכה, והרשות שהוא יתמודד עמה תהיה זו שרק רוצה שיעזבו אותה במנוחה וייתנו לה להמשיך בשלה.
דומה שההמצאה החשובה של העותר הציבורי זקוקה לאיזון. כשם שיש עותר ציבורי המייצג את הקצוות, אנחנו זקוקים גם למסכים ציבורי. בפרשת כביש בר־אילן ראינו את ניצני החשיבה הזו. במקום התחולל מאבק ציבורי נרחב על סגירתו של כביש ראשי במרכז ירושלים. חילונים וחרדים הפגינו זה נגד זה, ובית המשפט התעקש לא להחליט אלא למנות ועדה. ועדת צמרת סיפקה פתרון במקום, אבל גם רמזה על הדרך לניהול הסכסוכים וליישובם; בית המשפט לא הטיל את מלוא כובד משקלו לטובת צד אחד, אלא עודד הידברות ומציאת פתרונות משותפים.
כשם שבית המשפט היה חלוץ בייסוד מעמד העותר הציבורי, כך הוא צריך לייסד או למצער לעודד את מעמד המסכים הציבורי. אנחנו זקוקים לפורמט שמאגד גופים שיודעים לתאר את המסגרת החוקית, ובתוכה הם מובלים בידי מגשרים מקצועיים הממפים את השטח ואת הקבוצות ויודעים ליצור דיון המאפשר להגיע לפתרונות מוסכמים. אנחנו צריכים גופים שיאפשרו למתקוטטים להכיל ולהבין זה את זה.
בחברה שלנו, המתפוצצת מהכרעות בינאריות וצוברת כעסים וטינה בקצב מסחרר, אנו זקוקים לגוף שיאפשר לנטרל את הפצצה המתקתקת ויציע חלופה למאבקים המשפטיים האינסופיים על דמותה של המדינה.
