אחת השאלות הגדולות של הבחירות הקרובות היא מי נגד מי. מהו העיקרון המארגן, מה ניצב מול מה והיכן בדיוק עובר הקו. נתניהו מנסה לשכנע שגם הבחירות האלה הן בין ימין לשמאל, כמו בעבר. המאבק ראש בראש הוא שהקנה לו את ניצחונותיו בעבר והוא המצב הרצוי מבחינתו. אבל זוהי טענה מלאכותית; סער ובנט אינם שמאל. גם העיקרון המארגן של "הישראלים" נגד "היהודים" איננו מספק הפעם הסבר; סער ובנט שייכים ל"יהודים" לא פחות מנתניהו.
אפילו המחשבה השטחית והמקובלת שהבחירות אישיות לחלוטין, שרק שאיפות אישיות מניעות אותן ושכל העניין הוא כן או לא ביבי, אינה מספקת תשובה לשאלה. אכן, אין פוליטיקה בלי שאיפות אישיות, אבל מאחורי כל אחת מהתנועות והעומדים בראשן יש הרבה יותר ממוטיבציה אישית; הם מייצגים זרמי חיים באומה. בדיוק כפי שאף אחד לא "נלחם על הדגל" במובן הפשוט של הביטוי, אלא על מה שהדגל מייצג, כך גם אף אחד לא תומך במועמד כלשהו רק בגלל אישיותו וכישרונותיו, אלא בגלל זרם החיים שהוא מגלם .
אם כך, אפשר אולי לראות את העיקרון המארגן של הבחירות האלה במאבק בין היסוד הדינמי ליסוד הסטטי בתחייה. בין מי שמעדיפים את הסטטוס־קוו ובין השואפים לשינוי. בספרו "נבואה ומסורת בגאולה", טוען שבתי בן־דב שזהו העיקרון המאפיין את תהליך התחייה. היסוד הדינמי היוזם ופורץ קדימה הוא הציונות, והיסוד הסטטי הוא יהדות המסורת. מאבק כזה מאפיין כל תהליך היסטורי ואת תהליך התחייה במיוחד.
מצד אחד ניצבת הקואליציה של נתניהו, שמעדיפה את הסטטוס־קוו ושואפת לקבע את המצב הקיים. יש לכך כמובן סיבות פוליטיות מובהקות; לכל אחד מרכיבי הקואליציה היא נוחה ומתגמלת. אבל יש גם סיבה פסיכולוגית שמאחדת את קואליציית נתניהו: הפחד משינוי. כן, ייתכן שהמצב הנוכחי לא מושלם, אומרים לעצמם תומכיה, אבל הוא גם לא רע ומי יודע מה יקרה אם יתחולל שינוי וכוחות אחרים יעלו לשלטון. התומכים בקואליציה הזו מעדיפים את המשך הקיבעון הפוליטי ואת המשך המחלוקות, העוינות והקרע בעם, בין השאר כי הם חוששים מעתיד לא ידוע, אף שברור לכול שמה שנתניהו לא עשה עד כה הוא לא יעשה גם בקדנציה הבאה.
מהצד השני לא ניצבת קואליציה מגובשת אלא שלושה כוחות ששואפים לשינוי ולפריצת הקיבעון, כל אחד מסיבותיו. מובן שלכל אחד ממוביליהם יש שאפתנות אישית, אבל הם בעיקר ביטוי פוליטי לזרמי חיים באומה. יאיר לפיד מייצג את שאיפת השמאל להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב לו את ההגמוניה הפוליטית. השאיפה הזו מוּנעת גם מתסכול עמוק. אמנם השמאל מחזיק בהרבה מוקדי כוח בהוויה הישראלית, אבל רבים שם חשים שלמרות תרומתם האדירה לחברה הישראלית, לא סופרים אותם והם מודרים פוליטית. גם גדעון סער מייצג שאיפה לשינוי, ואצלו היא ממוקדת בליכוד. הוא רוצה להחזיר את הליכוד לאיכויות שהיו לו לדעתו בעבר, לפני שנתניהו הפך אותו לאחוזתו הפרטית.
את הכוח השלישי השואף לשינוי מייצגים ימינה ונפתלי בנט. כאן מופיעה תביעה ציבורית לשים קץ ללעומתיות, לפסילות ההדדיות, לקרעים, לאיבה, לשנאה ולשיסוי משני הצדדים. ציבור רחב מאס בימין מפלג ולעומתי, וחפץ בימין ששואף לשיתוף פעולה וליצירת הסכמה חדשה בחברה הישראלית על בסיס הזהות היהודית המשותפת לכולנו. ימין השואף להוביל, אך לא פוסל את השמאל הציוני משותפות. מבחינתו פחות חשובה השאלה מי אשם בקרע, נתניהו או יריביו בשמאל; הצורך לאחות את הקרעים, לפרוץ את הקיבעון הפוליטי והחברתי הנוכחי ולהצעיד את החברה אל מעבר לו, חשוב יותר.
זהו העיקרון המארגן של הבחירות: מצד אחד שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, ומצד שני שאיפה עזה לשינוי, לפריצת הקיבעון ולחתירה אל השלב הבא בתחייה, מתוך אמונה עמוקה שלא אלמן ישראל ושמדינת ישראל תמשיך להתקיים גם בלי נתניהו.
