מה מלמדות הבחירות ותוצאותיהן על החברה הישראלית?

הבחירות סופסוף מאחורינו, אך בטור הזה, שעניינו חברה ותרבות, אני דווקא לא רוצה לכתוב על השאלה הפוליטית המיידית – איזו ממשלה צריכה לקום – אלא על המשמעויות החברתיות של הבחירות. מה לימדו אותנו הבחירות האלה על החברה הישראלית?

שיטת הגעוואלד עובדת

המסקנה המשמעותית ביותר מהבחירות היא שחלק מספיק משמעותי מהציבור עדיין מעוניין בבנימין נתניהו כראש ממשלה, למרות כל הביקורות שהוטחו בו, שייתכן ואף חלק ממצביעיו שותפים להן.

אבל לצד המסקנה הזו, הדבר הבולט השני הוא הישגן המשמעותי של מפלגות הגעוואלד. אלה שרק לפני כמה ימים נחשבו למתנדנדות, כאלה שבקושי עוברות את אחוז החסימה (אם בכלל). והנה, לפחות שלוש המפלגות היהודיות המתנדנדות – מרצ, כחול לבן, והציונות הדתית – עברו את הרף בגדול, והשיגו בין שבעה לשמונה מנדטים.

כיוון שלצערי אני לא קורא ערבית ולא בקי במתרחש ברחוב הערבי, אני לא יודע עד כמה נוהל קמפיין געוואלד למען רע"מ, אך לבסוף גם היא עברה את אחוז החסימה באופן ששינה את מפת הגושים לגמרי.

ההישג של שלוש מפלגות הגעוואלד היהודיות קשור כמובן גם בתורת המשחקים, זו העוסקת בהתנהגותם של בני אדם במצבי אי-ודאות. הספק אם המפלגות האלה יעברו את אחוז החסימה גרם בסקרים הראשונים שלא להצביע להן, כדי למנוע אובדן קולות יקרים ב"גוש" שאליו כל מפלגה שייכת. אבל לאחר שהתברר שהן ממשיכות לנהל קמפיינים נחושים, התחלפה הגישה הזו בגישה האומרת שמוכרחים להצביע עבורן, כדי שהקולות לא ירדו לטמיון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התוצאות המפתיעות: רע"מ עם חמישה מנדטים
– הבוקר שאחרי: התרחישים האפשריים להרכבת ממשלה
– המדגמים: "לצאת למלחמת אחים, ויפה שעה אחת קודם"

אבל בכל המקרים האלה היו גם גורמים נוספים להצבעה. מפלגת הציונות הדתית מייצגת ציבור מובחן בחברה הישראלית, שלא היה לו ייצוג ברור באף מפלגה אחרת. חלקו ציונים-דתיים שרוצים ייצוג מגזרי (שלא יכלו לקבל בבירור אצל בנט); חלקו אנשים שמבחינה דתית או מדינית מייצגים קו קיצוני יותר מבנט.

המצב שונה לגבי כחול לבן ומרצ: מצביעי כחול לבן יכלו לקבל את ייצוגם ב"יש עתיד", ומצביעי מרצ יכלו לקבל את ייצוגם במפלגת העבודה בגרסתה החדשה. כך שהישגיהן קשורים בבירור בעובדה שהבוחרים אכן לא רצו רק בייצוג עמדתם, אלא גם בהצלת קול מסוים בחברה הישראלית שהם חששו שייעלם. במקרה של מרצ, זה הקול העוסק במובהק בזכויות אדם וזכויות הפרט, ואילו במקרה של כחול לבן זה הקול שלא רוצה שהמודל של פוליטיקה ישרה, כזו שהייתה מוכנה לאבד את עולמה האישי והפוליטי לטובת האינטרס הלאומי ירד לטמיון ורק מודל הפוליטיקה הנכלולית הוא שינצח.

ההישגים של שלוש המפלגות האלה מעידים שלא תם זמנה של הפוליטיקה הערכית בישראל, ויש עדיין לא מעט אנשים שמצביעים ערכית ולא רק "אסטרטגית". בימים הקשים שעוד נכונו לנו, זו בהחלט מסקנה מעודדת.

ומצד שני…

הבחירות האלה גם הוכיחו את רצונם של מגזרים שהיו בעבר מחוץ לגדר לחזור ולהיחשב חלק לגיטימי מהחברה הישראלית, ולזכות באפשרות השפעה גם תמורת ויתור משמעותי על תפישות קיצוניות מן העבר.

זה בולט במיוחד בחברה הערבית. שם הייתה הנפילה הפוליטית הגדולה והכואבת ביותר. מסתבר שבוחרי הרשימה המשותפת, שראו איך אפילו 15 מנדטים לא מוציאים את מפלגתם ממעמד "פסולת חיתון" בגלל עמדות והתבטאויות קיצוניות מדי, לא הפנו את זעמם בהכרח ליהודים, אלא דווקא לנציגיהם שלהם. הם משדרים כבר זמן רב שהם רוצים להיות מעורבים יותר בחברה הישראלית, וגם בפוליטיקה שלה, ולהשפיע לטובת האינטרסים שלהם.

זה גרם כבר במערכת הבחירות הקודמת ל"רשימה המשותפת" לסטות ממנהגה ולהמליץ על מועמד יהודי לראשות הממשלה, ולא סתם מועמד אלא רמטכ"ל "צוק איתן", בני גנץ, ולראות שהעמדות הקיצוניות שהביעו בעבר עדיין פוסלות אותה בציבור היהודי, אפילו זה שרוצה מאוד בסילוק נתניהו.

כנראה שמצב הפשיעה ברחוב הערבי מושך עוד יותר לכיוון ההשתלבות. רק לפני 20 שנה, בראשית האינתיפאדה השנייה, אירע העימות הכואב ביותר בתולדות המדינה בין הציבור הערבי והשלטון המרכזי, עימות שהביא ל-13 הרוגים ערבים ולאיבה נוראה כלפי המשטרה. ועכשיו, הערבים רוצים את המשטרה ואת אכיפת החוק אפילו יותר משזו רוצה לפעול בקרבם.

מנגד, גם לציבור המכונה "ימין קיצוני" קרה משהו. איתמר בן-גביר מאוד רוצה לגיטימציה, והוא מוכן לשם כך להתכחש לזיקתו לרב כהנא ולהוריד את התמונה של ברוך גולדשטיין. ולמי ששם לב, אפילו בראיונות ליל הבחירות, כשהוא אמור לכאורה להיות הכי זחוח ושש לקרב, הוא הקפיד להדגיש, ממש כאילו היה נפתלי בנט, שאינו רוצה בריסוק מערכת המשפט אלא רק ב"תיקונה".

אלה מהלכים מעניינים וחשובים, שחשוב גם שהזרם המרכזי בחברה ישים לב ויגיב אליהם. אני לא שותף לעמדות הפוליטיקאים הערבים או אלה של בן-גביר, גם לא בגרסתן הנוכחית, אבל אם נשפוט את הפוליטיקאים הערבים או את בן-גביר רק לפי התבטאויותיהם מהעבר, נחמיץ את הושטת היד המהוססת שלהם לעברנו, ונהיה עלולים לתרום לכך שהיא תשוב לאחור.

תהליך ה"ישראליזציה" מעניין במיוחד בחברה החרדית האשכנזית. שם תוצאות הבחירות צריכות לחולל רעידת אדמה של ממש: למרות גידולה הדמוגרפי המרשים של החברה החרדית-אשכנזית, היא כנראה הפסידה מנדט, וזה קרה בבירור בגלל ההצבעה לסמוטריץ'. יש לזה סיבה ברורה: רבים מצעירי המגזר החרדי רוצים להשתלב בחברה, גם להם נמאס להיות "המוקצים מחמת מיאוס". אלה שאמנם מככבים בכל הקואליציות, אבל הופכים להיות הגורם השנוא ביותר בחברה.

שנת הקורונה רק העצימה את התהליך הזה. ל"חרדים החדשים" נמאס שרבנים ועסקנים (לא ברור מי מוביל את מי) שלא באמת מבינים את החברה הכללית, וקל וחומר לא ממש מתחשבים בה, מייצרים התנהגות לא מוסרית, ובכך גם גורמים להם להיות שנואים.

כבר מזמן יש עדויות ש"החרדים החדשים" מעריצים את החרד"לים: מבחינתם, זה ציבור שמוכיח שאפשר ללמוד תורה ולהקפיד במצוות תוך כדי שותפות בחברה, ובעיקר – בלי התנהגות לא מוסרית מהסוג שהחברה החרדית מייצרת כדי להדגיש את בדלנותה. אם הפוליטיקאים החרדים יסיקו מהתוצאות שצריך עוד יותר לחזק את ההטפה להישמעות ל"דעת תורה", הם רק יקצינו את המצב. אדרבה, הפעם כדאי שגם "הגדולים" עצמם, וגם העסקנים המושלים בהם, יקשיבו טוב למסר החדש, וישנו את דרכם בהתאם.

 ההצלחה של מיכאלי

בתוך כל בלגן הבחירות, שהרבה מאוד נושאים נשזרו בו, אי אפשר שלא לשים לב להישגה יוצא הדופן של מרב מיכאלי. היא לקחה מפלגה שכבר הייתה מרוסקת ומוספדת, והחזירה אותה לתחייה. ובמקרה שלה, מדובר בהישג אישי לחלוטין. רוב הציבור כלל לא יודע מי נמצא מתחתיה ברשימה, מלבד איבתיסאם מרעאנה במקום השביעי, שבוודאי לא תרמה להישג הזה.

מיכאלי עשתה את זה בזכות ההתעקשות על המסר: מצד אחד, בשום אופן לא לחבור לממשלה שהיא לא מאמינה בה. אבל מה שיותר חשוב – מסר פוזיטיבי של העצמת נשים, כולל התעקשות אובססיבית על שינוי בשפה; שינוי שנראה עד היום לרבים כלא תקני וטרחני, אבל לזכותה ייאמר שההתעקשות עליו משנה מציאות. יותר ויותר רבות ורבים מתחילים לדבר בשפה המגדרית הכפולה, עד שייתכן מאוד שבעוד אי-אלו שנים הכלל האומר שבעברית לשון רבים מבוטאת לעולם בזכר, שבשמו עדיין תוקפים את מיכאלי, כבר לא יהיה תקף יותר. הרי גם שפה היא לא תורה למשה מסיני, אלא פרי תהליך אבולוציוני של בני אדם.

יש בזה מסר חשוב לכולנו: אם יש לכם חלום, או ערך שאתם מאמינים בו, והוא נראה בלתי אפשרי לחלוטין בתנאי המציאות הקיימת, אל תוותרו. כמו הרצל בשעתו, ומיכאלי בימינו, אם תרצו אין זו אגדה. זה לא אומר שכל מאבק בהכרח מצליח, אבל הסיכוי תמיד קיים.