אם מפת תוצאות הבחירות תפגוש מציאות שבה גוש תומכי נתניהו (עם ימינה) אינו חוצה את קו 60 המנדטים, אזי יחל מבחנו הגדול של הפרגמטיזם ביחסי הימין הישראלי והמנהיגות הפוליטית הערבית.
לזו האחרונה תהיה נציגות כפולה בכנסת: זו של הרשימה המשותפת וזו של רע"מ בראשות מנסור עבאס שחצתה את אחוז החסימה ותקבל כנראה 5 מנדטים. עבאס רץ לבחירות הנוכחיות עם כרטיס ביקור שונה מזה של הרשימה המשותפת ועל בסיס תפיסה רעיונית שביקשה להפוך את הפרגמטיזם לאידיאולוגיה מוצהרת של המגזר הערבי.
זהו פרגמטיזם במובן של נכונות לשיתופי פעולה עם כל גורם פוליטי, לרבות עם הימין שבהנהגת נתניהו תמורת קידום אינטרסים פרקטיים ותועלתניים של המגזר הערבי בתחומים חברתיים מובהקים כמו מיגור הפשיעה, מצוקת הדיור, תעסוקת נשים, שיקום תשתיות ועוד. מדובר בתפיסה הרואה לנכון לא רק להביא בחשבון שיתופי פעולה שעד כה נראו כמופרכים אלא גם נכונות לשים בצד את העיסוק בסוגיות הלאומיות הגדולות בעבור קידום אינטרסים המקדמים את ההווה על פני העתיד האוטופי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה לימדו הבחירות האלה על החברה הישראלית?
– התרועה הרמה במטה סער הסתיימה בקול ענות חלוש
– אחוזי הצבעה נמוכים טובים לימין? לא הפעם
גישה זו לא נוצרה יש מאין. היא הלכה וצברה מסה רצינית בתודעה הפוליטית הערבית בחמש השנים האחרונות שאופיינו בשיתוף פעולה סמוי בין חלקים מהמנהיגות הערבית, לרבות זו של הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה לבין הימין הישראלי. שיתוף הפעולה הזה בא לידי ביטוי למשל סביב החלטה 922 של הממשלה מדצמבר 2015 שהובילה לתוכנית החומש למגזר הערבי בעלות של למעלה מ-10 מיליארד שקלים.
בניגוד לעבאס, ביקשה הרשימה המשותפת לנווט בעדינות בתווך שבין הממד הלאומי לבין הממד החברתי פרגמטי, מבלי לחצות את גבולות הקונצנזוס הערבי לגבי שיתוף פעולה פוליטי עם הימין הישראלי. אבל עבאס הלך צעד קדימה בנכונות לתעדף את החברה הערבית ואת השיח החברתי על פני האידיאולוגיה הלאומית הפלסטינית ושיח השוויון האזרחי פוליטי. עתה הוא קוצר את הפירות כאשר כניסתו לכנסת ממחישה את נוכחותה העמוקה של הדרך הפרגמטית בתוך המגזר הערבי וגם את עייפותו של הציבור הערבי מהמנהיגות המסורתית של חד"ש המובילה את הרשימה המשותפת ונתפסת כאליטה מנותקת וחסרת השפעה.
ניצחונו של עבאס פוגש מגמות דומות של פרגמטיזם בקרב הימין הישראלי שבעשור האחרון נטה חסד למגזר הערבי והוביל מדיניות של שילוב כלכלי של המגזר הערבי וגישה של אחדות הכלכלות היהודית והערבית. קריאת נתניהו תוך כדי הבחירות להפוך את "מודל דובאי" ואת פרדיגמת הסכמי אברהם המבוססת על שיתופי פעולה כלכליים תועלתניים בין ישראל למדינות המזרח התיכון גם למודל היחסים בין המדינה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית היא הביטוי לגישה הפרגמטית שהסתמנה בשנים האחרונות אצל הימין, בעיקר זה הליכודי כלפי המיעוט הערבי.
עתה, במציאות הפוליטית שנוצרה ולפיה אין לנתניהו 61 ידיים יהודיות בכנסת, יבוא לידי מבחן גבולות הפרגמטיזם הן מצד נתניהו והן מצד עבאס. בואכה ההכרעה האם האחרון יספק סוג של "בלוק חוסם" למי אם לא לימין הישראלי "המלא-מלא" ובכך יחזור על עצמו המעשה הפוליטי של יצחק רבין בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה.
סביר להניח כי עבאס לא יכנס לממשלת נתניהו. מדובר בתרחיש מרחיק לכת אפילו לגביו ולא רק עבור נתניהו. התרחיש הסביר יותר יהיה הסכמה מבחוץ על קווי פעולה משותפים, אבל כך או אחרת מדובר באתגר ממשי ורציני עבור שני הצדדים, ובעיקר עבור נתניהו ושותפיו הפוליטיים מימין כמו אנשי סמוטריץ' וכמובן גם בנט. הטלטלה בגוש הימין עלולה להיות משמעותית אולי בואכה בחירות נוספות.
כך או אחרת, אין ספק כי תהליך ההבשלה של הפרגמטיזם בפוליטיקה הישראלית צפוי לעמוד למבחן דווקא בתווך שבין יחסי יהודים וערבים.
