"האביב הערבי" הגיע לסוריה במרץ 2011, אחרי שגליו הפילו את זין אל עאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה, ששלט בה ביד רמה במשך 23 שנים ואחרי שחוסני מובארק, הנשיא המצרי, שרדה בעמו כמעט 30 שנים סולק מהשלטון. המהומות שגרמו לבן עלי לברוח מתוניסיה בינואר 2011 נמשכו כחודש, ואילו ההפגנות ששכנעו את שר ההגנה המצרי, טנטאוי, לפטר את מובארק בפברואר 2011 נמשכו פחות משלושה שבועות.
משפרצו ההפגנות בסוריה לפני עשור, הכול היו בטוחים שבשאר אסד – כמו בן עלי ומובארק – לא ישרוד ויקרוס גם הוא. אפילו אהוד ברק שהיה ראש אמ"ן, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה בישראל ואמור לדעת דבר או שניים על סוריה, העריך שאסד ייפול במהרה. אלא שעשר שנים עברו, מאות אלפים נהרגו, מיליונים גלו, הכלכלה קרסה, המדינה נהרסה ונשדדה בידי אחרים אבל אסד עצמו שרד וממשיך לטבוח במתנגדיו להעמיד תנאים להסדר איתם.
מאליה עולה השאלה מדוע נפלו שני נשיאי תוניסיה ומצרים תוך חודש ופחות, ואילו נשיא סוריה שורד כבר עשור? התשובה איננה הסיוע הרוסי, שכן זה הגיע מאוחר יותר, אלא טמונה במבנה החברה והמשטר.
בתוניסיה ובמצרים החברה איננה שבטית ולכן השליט ושלטונו מתבססים על פוליטיקאים התומכים בו רק עד כמה שהם בוטחים בו וביכולתו למשול במדינה, ואילו בסוריה החברה שבטית ואסד מסתמך על השבט שלו התומך בו בכל מצב, בין אם הוא צודק ובין אם טועה, בין אם המדינה מתפקדת ובין אם לאו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כלייזמרים ובלונים: כך חגגו במטה הציונות הדתית
– במטה יש עתיד ניסו לרקוד, אך השמחה גוועה
– אם בנט רוצה להישאר חלק ממחנה הימין – אסור לו להגזים
בסוריה מצב ארבעת השבטים העלווים, זה שאסד הוא אחד מהם, גרוע מכל עדה אחרת. הסיבה לכך היא שהמוסלמים הסונים – שמהווים את הרוב באוכלוסיית סוריה – רואים בעלווים עובדי אלילים כפי שכתב עליהם הפוסק וההוגה האסלאמי הגדול, אבן תימיה (1263 – 1328) שהם "כופרים יותר מהיהודים והנוצרים".
לכן העלווים יודעים שאם הם יסולקו מהשלטון ומהכוח תישקף סכנה אמיתית לקשר שבין ראשיהם וכתפיהם. מצב כזה הופך את מלחמתם נגד מתנגדי אסד למלחמה על עצם שרידותם, ולכן מבחינתם הכישלון איננו אופציה גם אם ניצחונם יצריך חיסול פיזי של מיליוני מתנגדים.
ה"אביב" הסורי החל בעיירה דרעא בדרום המדינה, עיירה שאוכלוסייתה בדווית הקשורה תרבותית לשבטים הבדווים של צפון ירדן, ואין לה קשר סוציולוגי עם הפלאחים והעירונים, שאר חלקי האוכלוסייה של סוריה. המשטר ניסה לפזר את ההפגנות באש חיה וכתוצאה מכך נפלו חללים שהלוויותיהם הפכו להפגנות מחאה, ששוב ניסו לפזר באש שהרגה אזרחים והובילה להתארגנות הפגנות, וחוזר חלילה, וכך הוצתה המדינה בתוך שבועות ספורים.
בצבא סוריה התעוררה בעיה נוספת: חיילים שלא הסכימו לירות לתוך הפגנות ערקו, ולכן איראן וחיזבאללה שלחו צלפים איראנים, עיראקים ולבנונים כדי להחליף את הסורים שעזבו את יחידותיהם. ההתגייסות של איראן השיעית וחיזבאללה לצד אסד דחפה ארגונים אסלאמיים סוניים להתגייסות למען העם.
ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק" שפרש מאל-קאעידה והשתלט על חלקים סוניים בעיראק, נכנס גם הוא לתמונה ובשנת 2014 כבש בסערה חלקים מסוריה, שינה את שמו ל"מדינת האסלאם בעיראק וסוריה" (דאע"ש) והצטרף לעשרות מיליציות סוניות אחרות שנלחמו באסד ובתומכיו. כתוצאה מכך החליט ולדימיר פוטין לערב את רוסיה בלחימה עם כל עוצמתה האווירית, ומעורבות זו עלתה בחיי אלפים רבים של אזרחי סוריה והרסה עד היסוד ערים, עיירות, כפרים ותשתיות.
איראן גם היא שלחה מיליציות שיעיות מאורגנות לסוריה תחת הסיסמה של מלחמה בדאע"ש, ולכן אפילו מדינות המערב ברכו על המעורבות האיראנית בענייני סוריה תוך התעלמות מהתוכנית האיראנית להשתלט על כמה שיותר משטחה של סוריה כהמשך להשתלטות משטר האייתוללות על עיראק, לבנון ותימן.
גם תורכיה שלחה עם הזמן כוחות צבאיים לסוריה כדי לשמור על האינטרס התורכי – מניעת הקמתה של מדינה כורדית בצפון סוריה.
אחרי שהמדינה של דאע"ש חוסלה בשנת 2018 העולם התעורר לראות את סוריה מחולקת בין רוסיה בצפון מערב המדינה, תורכיה בצפונה ואיראן במזרחה. הגולן שבדרום מערב סוריה נתון בידי ישראל מאז 1967 ומובלעת גדולה של מורדים סוניים מתבצרת במחוז העיר אדליב שבצפון. אסד שולט על חלקים קטנים מהמדינה, וגם בהם הוא נתון לחסדי האחרים.
כך חלפה תהילתה של מדינה מלאכותית שהוקמה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי תוך התעלמות מהמאפיינים הסוציולוגיים והתרבותיים של חברות המזרח התיכון. קבוצות שונות – שבטים, עמים, דתות ועדות – אינן חיות בשלום זו עם זו למרות הסיסמאות הנבובות שמפריחה המדינה על "אחדות לאומית", "אחווה דתית" או "נאמנות למולדת".
המדינות המודרניות שהוקמו במזרח התיכון – עיראק, סוריה, לבנון, תימן, סודאן, לוב ועוד – לא יצרו בקרב אזרחיהן תודעת עם, ולכן חלקים באוכלוסיותיהן נשארו עוינים לחלקים אחרים כפי שהיו לאורך ההיסטוריה בגלל הבדלים שבטיים, אתניים, דתיים ו/או עדתיים, ולכן הידרדרותם לאלימות היא כתובת אש חקוקה על הקיר.
רק מדינות המבוססות על קבוצה אחת חיות בשלום פנימי בהיבט החברתי והפוליטי ולכן הן משגשגות בפן הכלכלי. כנראה שבעיותיה של סוריה יגיעו לפתרון רק אם המדינה תחולק על פי מפתח שישאיר בכל חלק – שייקרא "אמירות" לצורך הפשטות – קבוצה הומוגנית עיקרית אחת. יש לאמץ פתרון זה לכל מדינה אחרת הסובלת ממלחמת אזרחים – עיראק, תימן, לוב ולבנון.
בשולי הדברים יש להפנות את תשומת הלב לנזק הנורא שדאע"ש הסב לעולם האסלאמי. המראות המזעזעים של עריפת ראשים, הוצאות להורג ברחוב העיר, הרג ללא הבחנה, ענישה לא מוצדקת ושאר המעשים הנוראים של דאע"ש שהופצו על ידו בגאווה רבה ברשתות החברתיות, גרמו למוסלמים רבים, בעיקר צעירים, לרצות לנתק את קשריהם עם האסלאם. הם מכירים היטב את ההיסטוריה של האסלאם ואת השיטות שבהן השתמשו ראשוני האסלאם במהלך מאתיים השנים הראשונות של האסלאם, כדי "לשכנע" את העמים הנכבשים לאמץ את דת האסלאם. שיטות אלו אומצו בידי דאע"ש.
להערכתי, מיליוני צעירים מוסלמים נחשפו לסרטונים הרבים שדאע"ש הפיק והפיץ, ועזבו את האסלאם ללא שוב. רובם אינם מדברים על כך בגלל הפחד מהסביבה המוסלמית שלהם, אך יש להם נוכחות ופעילות רבה ברשתות החברתיות. הם מבינים שהאויב שלהם מדבר ערבית ופרסית, לא עברית. העובדה שכמה מדינות ערביות החליטו לאחרונה לקיים יחסים נורמליים עם ישראל היא אחת התוצאות של תהליך עמוק זה.
ניתן לומר שעשר שנים של "אביב ערבי" הרסו את האיום הסורי מעל ישראל (עובדה הגורמת לכמה דוברים ערביים לחזור על הטענה שישראל היא זו שיצרה את "האביב הערבי"), הפכו את סוריה לזירה שעליה מתגוששות כמה מדינות, וגרמו לאסלאם נזק בל יתואר באמצעות דאע"ש, שרוב חלליו היו מוסלמים והתדמית שהוא יצר לאסלאם היא שלילית ביותר.
המלחמה על סוריה טרם הסתיימה, וקיצה לא נראה באופק.
