פעם חיכיתי בתור לרופא שיניים. כעבור כמה רגעים יצא מהחדר של הרופא בחור ישיבה שברירי ודואב וניגש אל המזכירה לקבוע תור המשך. המזכירה שאלה אותו לשמו, תקתקה במחשב מה שתקתקה ואמרה לו, תרשום. 12 בספטמבר בארבע בצהריים. הבחור בלע את הרוק בקושי ושאל את המזכירה, כן, אבל מתי זה בעברי? והמזכירה אמרה בעצבנות, רק רגע, ובדקה במשך דקה ארוכה ואז אמרה מה שאמרה. והבחור אמר לה, כן, אבל זה באמצע אלול. והמזכירה אמרה לו, לא, זה לא אלול. זה תשרי. זה יומיים אחרי ראש השנה. אז הבחור אמר לה, כן, נכון. התכוונתי ל… לא משנה. את יכולה לבדוק לי אם יש תאריך אחר? והמזכירה הסתכלה עליו במבט עייף ואמרה לו, מה רע בתור הזה? והוא אמר לה, לא רע. אני פשוט מעדיף בזמן אחר, זה קשה להסביר. והמזכירה אמרה לו, טוב. במין נימה מזלזלת כזו שמאריכה את הו׳ של הטוב. וחיפשה תור אחר וקבעה לו. והבחור אסף את הניירות, הודה למזכירה ונפנה לצאת, ואז קמתי מהכיסא החום של ההמתנה, טפחתי לו על השכם ואמרתי לו אשריך אחי. אשריך. והייתה בינינו אחוות ישיבעבוחרים באמצע חדר ההמתנה של הרופא שיניים.
כבר אמר מי שאמר, בנאדם יכול לעזוב את הישיבה אבל הישיבה אף פעם לא תעזוב אותו. אני פוגש את זה בהרבה רגעים בחיים. התודעה הפנימית שלי היא תודעה ישיבתית; אני חושב כמו בחור ישיבה, לפעמים גם פועל כמו בחור ישיבה למרות שאני כבר שש שנים אחרי הפרק הזה בחיי. שש שנים שאני מתגעגע ומנתח למפרע את תקופת הישיבה הארוכה שלי שנמשכה עשר שנים. עשר שנים! עשר שנים מחיי הקדשתי לעולמה של הישיבה ועשר השנים האלו כנראה ילוו אותי עד עולם.
אחד הדברים הכי חזקים שתודעת הישיבה הותירה בי הוא תודעת הזמן, וכדי להסביר אספר נתון מביך: לא רק הבחור אצל רופא השיניים התבלבל לרגע למשמע תאריך לועזי – גם אני. רק לא מזמן למדתי בעל פה וביסודיות את סדר החודשים הלועזיים, את המספר המציין כל חודש ואת הסנכרון של הלוח הלועזי עם העברי. כן, אני יודע שזה משונה, אבל מה לעשות? עשר שנים לא נזקקתי באמת ללוח שנה לועזי. וכשכן, מדי פעם אצל רופא השיניים, נעזרתי בפלאפון או בלוח קיר מזדמן (או במזכירה עצבנית). אבל בגדול, לבחור ישיבה ממוצע אין ממש צורך בלוח השנה הלועזי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התוצאות המפתיעות: רע"מ עם חמישה מנדטים
– מה מלמדות הבחירות ותוצאותיהן על החברה הישראלית?
– ראוּיוּת: מודל יהודי לטיפול הזוגי
אבל עזבו רגע את לוח השנה. חלוקת הזמן בישיבה היא לפי זמנים. לא זמנים במובן של עיתים. זמנים במובן של חתיכות גדולות של השנה. כלומר, כן זמנים־זמנים אבל לא זמנים. קשה להסביר. ״זמן אלול״ תקופתו מראש חודש אלול ועד מוצאי יום כיפור, ״זמן חורף״ מתחיל בראש חודש חשוון ומסתיים בר״ח ניסן ו"זמן קיץ״ מתחיל בראש חודש אייר ונגמר בט׳ באב, וכל הזמנים שבין לבין נקראים ״בין הזמנים״.
התודעה הפנימית שלי היא תודעה ישיבתית – אני חושב כמו בחור ישיבה, לפעמים גם פועל כמו בחור ישיבה, למרות שאני כבר שש שנים אחרי הפרק הזה בחיי
טוב, ההסבר הזה היה ממש להאכיל בכפית, אני משוכנע שרוב הקוראים מכירים את החלוקה הזו, אבל בוודאי רובם לא משערים בנפשם שככה אני מחלק את החיים שלי עד עכשיו. בחיי. וזה הרבה יותר מוגזם ממה שזה נשמע ונראה. שהרי בתוך הזמנים עצמם, גם יש זמנים. גם היום עצמו מחולק בישיבה לסדרים. בעיקר זמני הסדרים. תשע עד אחת – סדר א׳, ארבע עד שבע – סדר ב׳, תשע עד אחת־עשרה בלילה – סדר ג׳. אתם מאמינים שעד עצם הרגע הזה בעודי כותב את הטור שלפניכם אני מציץ בשעון ורואה את השעה עשר וחצי בלילה ובאיזשהו תא אחורי־אחורי במוח יש לי יצור קטן שלוחש באין מפריע: עוד חצי שעה נגמר סדר ג׳? איזו הזיה, השם ירחם.
פתאום כשהמילים עולות על הכתב אני מבין שזה קצת פסיכי. קצת פסיכי וקצת מרגש. פעם שמעתי שיעור של הרב ארז משה דורון שסיפר שעד היום, כשהוא צריך להקיש קוד של מחשב או של שער או של כניסה לאתר משרד הפנים או כל משהו כזה, הוא מקליד באופן אוטומטי את המספר האישי שלו מהצבא. זה המספר הכי חזק אצלו בתודעה. יותר ממספר זהות אפילו. כנראה בכל זאת יש משהו דומה בין צבא לישיבה. מדהים.
בכל מקרה, הטור הזה נכתב בסוף סדר שלישי של שלהי זמן חורף. טור שיתפרסם אי״ה בבין הזמנים של ניסן. אביב הגיע, בין הזמנים בא.
