פעם רציתי לצפות בקלאסיקה קולנועית, שאת שמה איני יכול לחשוף כאן מטעמים שיובנו להלן, וחיפשתי עליה קצת מידע ברשת. וכך, בין הביקורות וההמלצות, צד את עיני באחת התוצאות בגוגל אזכור אגבי של סצנת הסיום של הסרט שבה הגיבור נופל אל מותו.
אני זוכר איך גייסתי את כל מנגנוני ההגנה של פרויד כדי למחוק את המידע מן הראש; החל מן ההדחקה – "תגלול מהר לא ראית כלום", עבור דרך ההכחשה – "אולי היה כתוב רק שהוא נופל אל מיטתו?" וכלה ברציונליזציה – "אולי הכוונה היא שהוא מת בסרט ההמשך?" אבל לא הייתה בזה הרבה תועלת. וכשישבתי לבסוף לצפות בסרט הרגשתי שמישהו שדד אותי, גזל ממני את כל ההנאה.
אין בעולם דבר מרגיז יותר מספוילרים. לא לחינם זכו דווקא פריטי המידע החושפים את סוף הסרט לכינוי שפירושו המילולי באנגלית הוא "מחריבים" או "הורסים". אבל ככל שהתקדמה עלילת הסרט, כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש, מצאתי את עצמי מהרהר במה שבעצם עושה לנו הספוילר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטוב, הרע והנבל: תמיד אפשר לבחור אחרת
– חובת העבודה עלינו: הנשמה הא־לוהית היא לא אשראי פתוח
– התורה של שולם שטיסל: לא מדוברת, אבל תמיד שם
לפני קרוב לשנתיים קרתה להפקה של "!Jeopardy", אחד משעשועוני הטלוויזיה הפופולריים ביותר בעולם, תקלה איומה. ערב לפני השידור הודלפה בטוויטר התוצאה של אחד הפרקים, שבו השחקן הנערץ ג'יימס הולזאואר מסיים רק במקום השני. היוצרים נחרדו: מי ירצה לראות שעשועון טלוויזיה, שכל עניינו הוא המתח והציפייה, כשהתוצאה ידועה מראש? אבל בסופו של יום התברר שדווקא הפרק הזה זכה לרייטינג חסר תקדים, שהשתווה לזה של גמר ה־NBA. מתברר שכולם רצו לראות איך קורה הפלא הזה, שג'יימס הולזאואר מפסיד. האם בשלב מסוים בתוכנית אפשר לזהות סימנים של עייפות בפניו? האם כבר כשהוא עולה על הבמה הוא נראה מעט זחוח?
זוהי רק דוגמה אחת לאמת המפתיעה שחוזרת ומתגלה במחקרים מן השנים האחרונות: בסופו של דבר אנשים נהנים יותר ומפיקים יותר דווקא מקריאה או מצפייה ביצירה שהסוף שלה נאמר להם מראש. מתברר שהספוילר פוגם אמנם במשהו מן הציפייה הדרוכה לסוף, אבל מאפשר לנו להתבונן יותר בצידי הדרך, ללקט את הרמזים המטרימים ולאמץ את מבטו של היוצר אשר גם הוא, כמונו, ידע כבר מה הסוף. זו חוויה שונה לגמרי, כזו שבה אתה כבר לא שבוי בעלילה עצמה אלא חשוף למשמעות שהולכת ונבנית בכל אחד מפיתוליה.
ההגדה של פסח נפתחת בספוילר. מיד אחרי מה נשתנה, עוד לפני סיפור ההגדה, אנחנו פותחים בתקציר: "עבדים היינו לפרעה במצרים – ויוציאנו ה' א־לוהינו משם"; "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – ועתה קרבנו המקום לעבודתו". זו המסגרת של הסיפור, אומר לנו בעל ההגדה, היינו עבדים ונגאלנו, וברמת העלילה אפשר כבר לאכול עכשיו כזית מצה וללכת לישון. אבל דווקא ההצהרה מראש על הסוף של הסיפור מאפשרת לנו להסיט את המבט, מן ה"מה" ו"האם" אל ה"איך" ואל ה"למה".
השאלה שמחבר ההגדה רוצה שנשאל היא לא אם בני ישראל יצליחו לצאת בסוף; אלא מה היה שם כבר ברגע הראשון, עמוק בתוך מצרים, שסימן את היציאה הזו. הוא מבקש מאיתנו לקרוא פעם נוספת על המשפחה שיורדת לגור ולא להשתקע, על העם שממשיך להתרבות ולהאמין למרות שלוחצים ומענים אותו. וככל שעובר הלילה, הוא מרים את המבט שלנו מן הדמויות אל היצירה עצמה. מעורר אותנו לשאול למה בעצם כך נראה הסיפור שלנו, מה הוא נועד לעורר בנו, איך הוא משנה אותנו. וכך, כמדומני, זה דווקא הספוילר הזה שעושה את כל ההבדל בין סיפור לסתם זיכרון.
