מה שהיה טוב למשה רבנו, צריך להספיק גם לנו

לו כתבו היום את ההגדה, היו עלולים לקרוא לה "הגדה של פסח בראשות משה רבנו". הרי כך קוראים היום למפלגות, וחוששני שהמנהג הזה מדבק. דומני שזה התחיל בבחירות 1992, אז רכבה מפלגת העבודה על הפופולריות של מנהיגהּ ושינתה את שמה הרשמי בפתקי ההצבעה ל"העבודה בראשות רבין". הצעד הזה, שהיה אז חידוש מרעיש וקצת משונה, הפך עם השנים לעניין של קבע. כמעט כל המפלגות בבחירות האחרונות הכתירו את עצמן בשם מנהיגיהן, כולל "ברית השותפות לאיחוד לאומי בהנהגת רב חובל ב' שליאן", למשל.

הפוליטיקאים של פעם התביישו להוביל קמפיינים אישיים. מלבד הקמפיין של מפא"י ב־1961, "הגידו כן לזקן", בדרך כלל הצניעו את האישים והבליטו את הדרך. כאשר נבחרו הפוליטיקאים של פעם לתפקיד בכיר, הם נהגו לומר: "קיבלתי את דין התנועה". הייתה בזה, כמובן, צביעות רבה, אבל לצביעות יש גם יתרונות. כפי שאמר רושפוקו, צביעות היא הודאתן של המידות הרעות בעליונותן של המידות הטובות. כשאנשים נאלצים להפגין אגו קטן ונשלט, הם מתרגלים לבלום את אנוכיותם.

הפוליטיקה הישראלית הפכה לאישית מאוד, בתוך מערכת שתוכננה כאנטי־אישית במכוון. אין בחירות אישיות בישראל, אך הפוליטיקאים מציגים אותן כאישיות לגמרי. זה יוצר עיוות מובנה במערכת. הפוליטיקה הישראלית של היום מזכירה לי ילד בן שנתיים, שמנסה להכניס צורות גיאומטריות לתוך החורים המתאימים במשחק שבידו, אבל מתעקש לדחוף את העיגול לחור שמיועד לריבוע, וצורח בתסכול כשאינו מצליח לרבע את המעגל. אנחנו מצביעים לפוליטיקאים שלנו כאילו התמודדו בתחרות אישית, אבל הם פועלים במערכת שאינה תובעת מהם אחריות אישית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מעשה בחמישה חכמים: מעלתם של המשתעשעים בדברי תורה
– ילדים, בית, עבודה: הכמות כן קובעת
– דרוש: מינימום מוסרי

זה בולט במיוחד בנוגע לחברי הכנסת הזוטרים. הבוחר מצביע למפלגת X בראשות Y, אך אחרי המנהיג Y משתרכים בדרך לבית הנבחרים לא מעט ח"כים. הם אינם חשים נאמנות לתנועה, כי כבר אין תנועות; אבל הם גם לא מחויבים לבוחריהם, כנהוג במדינות שיש בהן בחירות אישיות, כי אף מצביע לא בחר בהם. הכול תלוי במערכת היחסים האישית בינם לבין מספר אחת במפלגתם. כדרכן של מערכות יחסים אישיות, גם זו נוטה להתערער מדי פעם, כשהזוטרים מרגישים שלא קיבלו את הכבוד הראוי להם, או שלא קיבלו יותר מהכבוד הראוי להם. בבית הנבחרים יש לא מעט חברי כנסת נודדים, שאם בכלל אנחנו זוכרים את שמם, אין לנו מושג באיזו מפלגה הם מתמודדים הפעם. קיבלנו את הרע שבכל העולמות: הפופוליזם שבפוליטיקה אישית, בלי האחריות האישית של פוליטיקה כזו.

אנחנו חייבים לתקן את הבעיות המבניות של הפוליטיקה שלנו, אבל אסור להזניח גם את ההיבט הערכי של המצב הזה. הגישה הפרסונלית השתלטה על הפוליטיקה הישראלית, לאו דווקא משום שהגיע אליה דור נפילים של מנהיגים כבירים, שכולנו נמסים לנוכח שיעור קומתם. יש בפוליטיקה שלנו כמה מנהיגים מרשימים, אבל לא רבים מאוד. פעם היו יותר. הפוליטיקאים שלנו מתנהגים כמו כוכבי קולנוע, בעיקר משום שאנחנו דוחקים אותם למשבצת הזו. כל תחום בחיינו הפך להיות אישי, אישי מדי. בבית הספר, לא הלימוד הוא העיקר, אלא התלמיד; במוזיקה, לא היצירה עומדת במוקד, אלא הזמר; אפילו בתורה, הפסקנו לכנות רבנים על שם ספריהם. כולנו קוראים לרב ישראל מאיר הכהן "החפץ חיים", כינוי שמרמז שאין כאן פולחן אישיות אלא הערצת התורה, אבל כמעט אף אחד לא קורא לרב עובדיה "היביע אומר" או לרב קנייבסקי "הדרך אמונה".

לפני מאה שנים היינו בקוטב ההפוך, והגזמנו בו. טרומפלדור אמר: "חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי… אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם". כשז'בוטינסקי הנפעם אמר לו: "אין אנשים כאלו", טרומפלדור השיב: "יהיו". ואכן קמו והיו אנשים כאלו, ובנו את מדינתנו, ושילמו מחירים כבדים. כולנו מעריצים את האבות המייסדים הללו, אבל איננו רוצים לחזור לתרבות הקולקטיביסטית הקיצונית שלהם. מהקוטב המוגזם הזה זינקנו לקוטב השני: אם חסר גלגל – אני כוכב, ואם חסר מסמר – גם אז אני כוכב. פולחן האישיות הזה אינו בריא כשאנו סוגדים לאישיות של עצמנו, ואינו בריא גם כשאנו מאלפים את פוליטיקאינו להעמיד עצמם כמושא להערצה מדומיינת.

למשה רבנו הספיק אזכור אחד בהגדה של פסח, בקצה פסוק: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". יציאת מצרים הגדולה חשובה יותר מאשר משה האיש הגדול. מה שהיה טוב למשה רבנו, צריך להספיק גם לנו.