מעניין אם יבוא היום שכותרת בעיתון תבשר: "הסוף לעידן המסכות". מעניין אם התקופה הזו התחילה שינוי בחיינו או שהיא תיעלם לאיטה. קראתי איפשהו שזה הולך להישאר; בדיקות, מסכות, ריחוקים. שכמו שהתרגלנו מאז פיגועי ה־11 בספטמבר שאסור לעלות עם נוזלים למטוסים, וכבר לא נראה לנו מוזר לקנות מים בדיוטי פרי במחיר מופקע רק כדי לרוקן אותם מול המאבטחת המיואשת שתי דקות אחר כך.
התקופה הזאת גורמת לי לחשוב הרבה על בני ישראל ולהבין שכמו אז, גם היום מתרגלים להכול. כשמנהלת בית־ספר בסוף הסגר השלישי כותבת ש"שמחים לבשר: ממחר הלימודים כרגיל", להורה זה נראה כמו בשורה טובה. אבל מה זה כרגיל? למידה בקפסולות, אין לימודים בשישי, או כשמסיימים לימודים שעה יותר מוקדם וילדי בית הספר יושבים ומחכים שעה לילדי הגן כדי ללכת יחד לצהרון? אבל בנפש זה הפך להיות "כרגיל".
ולכן, כמו תמיד, אני חושבת שהנס האמיתי של פסח הוא שהעם מצא את הכוחות להפוך מעבדים לבני חורין. לצאת משנים של הרגל, של מצב מסוים שכבר מצאנו בו חוקיות. בואו, הרי את הסגר השלישי קיבלנו בפחות דיכאון מאשר את קודמיו. וגם בפחות אנרגיות ליזום ולעשות משהו עם בני הנוער שתקועים כאחת הכריות על הספה, נייד בידיים ושלט בין השיניים ולא זזים. "כל הקשרים החברתיים שלהם בנייד", מנסה חברה להרגיע את האמהות המודאגות מבדידות. ואני הסובלת תמידית מ־FOMO מסתובבת ברחבי המושב, בודקת אם אחרים קבעו ורק לילדים שלי לא הודיעו. לא, הם כולם ככה. דווקא בתוך הבית יש ברכה, ביום טוב הם אפילו יסכימו לעזור, אחרי רק חמש פעמים של בקשות. הם לא חלילה יקפצו למכולת לקנות חלב חדש, אבל יעברו בלי דרמה לקפה שחור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אל תיתנו לשנת הקורונה לחלחל ולקלקל
– תשכחו אותי בבית
– נשים, מחוללות מציאות ממצרים ועד הקורונה
יש משהו קסום בלהיות עבד. ואני כותבת ומדברת על זה הרבה, בלי קשר לקורונה. אנחנו מכורים להרגלים שלנו, להרגלים הלא טובים, להרגלים שאנחנו עבדים שלהם. אלו לא הרגלים שקשורים רק לתזונה (מי לא אומר "א־ל מלא רחמים" על קרואסון עם כניסת פסח), אני מדברת על מקומות בתוכנו שכל פעם מגיבים אותו הדבר למה שקורה. נעלבים מאותו הדבר, מתעצבנים מאותו הדבר. אני מדברת על אנשים בני גילי שאומרים לי: "עזבי, אותי כבר אף אחד לא יצליח לשנות". אבל למה? הכול בעזרת ה' עוד כל כך הולך להשתנות – הילדים יהפכו למתבגרים ואז לחיילים ואז להורים. ואנחנו כל הזמן משתנים. מי כמו השנה הזו לימדה אותנו שהכי חשוב למצוא את הדרך להיות בן חורין, בכל סיטואציה.
הנס הגדול היה שמשה פתח לבני ישראל את העיניים ואת הראש, לחשוב שבכלל אפשרי משהו אחר. הנס הגדול היה שלראשונה הם יעלו בדעתם שאולי זה יכול להיות אחרת. אני הכי מבינה את העם הזה, שבכל פעם כשהיה קשה – והיה קשה – הם התגעגעו למה שהיה. אני משוכנעת שעוד נשב, חברים ובני משפחה, ומישהו יגיד "איך אני מתגעגע לתקופה של הקורונה". ואני מבטיחה באותו רגע להשיג את מטה אהרן ולהשליך אותו עליו ב־200 קמ"ש. הקורונה כאן בינתיים שנה, יש שאומרים שהיא מאחורינו, אחרים מסרבים להאמין. רק שנה ותראו כמה השתנינו, כמה נכנענו, לכמה "כרגיל" התרגלנו. עם ישראל היה עבד כל כך הרבה שנים, תינוקות נולדו לתוך המציאות הזו וגדלו בה. זה נס.
איזה הבדל בין הפסח הזה לפסח שעבר. מה רצו כל המנטורים? שנעריך כל רגע שיש, שלא נקבל שום דבר כמובן מאליו. אנשים קובעים תוכניות ושמים בכל משפט הסתייגות: "אלא אם יהיה שינוי של הרגע האחרון". אבל לעומתם נמצאים אלו המתכננים קדימה, אלו שהם כמו משה, מנהיגים. של המשפחות שלהם, של החברים שלהם. הם שם כדי להכניס לראש את הרעיון שיכול להיות אחרת. שבטוח יהיה אחרת. והלוואי שזה יבוא בטבעיות, בלי אותות ומופתים. ככה פשוט. ברכות.
אני מברכת את הקוראים והקוראות שלי ואת בני משפחותיהם, שימצאו את הכוח להפסיק להיות עבדים של המכשולים הפנימיים שלהם. שיקומו על החיים שלהם ויֵדעו שבלי קשר לגיל, למצב ולסיטואציה, יש בכוחנו להוציא, להציל, לגאול ולקחת את עצמנו למקום שבו נהיה חופשיים. מקום שאפשר לשמוח בו ולנשום.
