בשבועות האחרונים הרשת לובשת זעם. קייל רויס, כוכב טיקטוק צעיר, החליט שמשעמם פה לאחרונה ואולי הגיע הזמן לייסד נטייה מינית חדשה. "מהיום אני סופר סטרייט", הכריז רויס חגיגית, "אני יוצא רק עם נשים שנולדו נשים. אתם לא יכולים להגיד שאני טרנספוב כי זאת המיניות שלי".
ההצהרה האגבית של רויס גררה אחריה סחרור רשת מטורף. פעילי ימין קיצוני אימצו את הרעיון ואף הקימו דף פייסבוק לתנועה החדשה ועיצבו לה דגל בצבעי שחור כתום. בזה אחר זה יצאו עוד אנשים מ"הארון" והודיעו שגם הם סופר סטרייטים. מהצד הלהט"בי החלה מחאה חריפה נגד התנועה עד כדי איומים על חייו של רויס, ובתווך – פולמוסים רבי מלל שטפו את הקהילה הווירטואלית ובראשם התהייה: האם תנועת הסופר סטרייט היא לגיטימית או גזענית? לראשונה בתולדות השיח קמה תנועה שתוקפת את הקהילה הלהט"בית מתוך הכללים שלה. המצאתם כל כך הרבה נטיות מיניות, טוענים תומכי הסופר סטרייט, מדוע לנו אסור להמציא נטייה?
הרעיון החדש התקבל בלא מעט מבוכה ובלבול. אם התנועה הלהט"בית מאמינה שיש לכבד כל נטייה מינית, משונה וייחודית ככל שתהיה, איך אפשר לבוא בטענות לאדם שאינו מסוגל נפשית להימשך לטרנסג'נדרים? האם עליו לעשות טיפולי המרה כדי להיפטר מנטייתו המשונה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "מכירים את השדכנית עם הפנקס והעט? עשינו לה קאמבק"
– מניין של הרגל: הקסם של ימי הקורונה
– לא להיות כיפה אדומה: על זאבים והטרדות מיניות
בדרכה ההיתולית מצליחה לחשוף תנועת הסופר סטרייט מה בעצם יקרה לחברה אם כל פרט שבה יתעקש לראות בעצמו פתית שלג ייחודי שהציבור צריך להכיר בו ולהתאים את עצמו אליו. במקרה כזה, מוכיחה המציאות, השפה, המבנה והזרימה החברתית יהפכו למאוד מאוד מסורבלים.
רק לאחרונה פורסם כי עיריית ראשון־לציון הציבה לקראת יום האישה הבינלאומי שלט המנוסח בשפה מגדרית שוויונית: "ברוכות הבאות וברוכים הבאים לראשון־לציון", נכתב בו. בכניסה לספריות הציבוריות הוצב כיתוב רב־מגדרי שמנסה לדחוף את הביטויים "ברוכות" ו"ברוכים" למילה אחת בכתב חרטומים בלתי מובן.
נראה שהדיון על מקומו של המגדר במרחב הציבורי קיבל תפנית מעניינת. השאלה כבר אינה האם צריך לאפשר לכל אדם את החופש להתנהל על פי נטיותיו האישיות, נדמה שבמהלך השנים כבר די ענינו עליה. השאלה היא כמה מקום הציבור צריך לפנות לכל הלך רוח כזה, בהתחשב בעובדה שכל התאמה כזו תובעת ממנו מחירים. החמישייה הקאמרית הצליחה לעמוד על הכשל הזה במערכון שפרסמה תחת הכותרת "מגדר". בסרטון מככבים קרן מור ומנשה נוי, שני אנשים שלא ניתן לחשוד בהם כמצביעי מפלגת נעם. במשך כמעט שלוש דקות נוי מנסה להעביר הצהרה בנוסח המותאם לשני המגדרים, כאשר מור מתקנת אותו כל מילה שנייה, מה שהופך את הסרטון לבלתי ניתן לצליחה.
למי שייכת החירות? זוהי שאלת העומק שמחלחלת מתוך הפולמוס הזה, והיא לא נוגעת רק לנטיות מיניות אלא גם למתנגדי חיסונים, לדורשי זכויות מיוחדות ולכל מי שתובע את התחשבות הכלל בתחושותיו הפרטיות. האם החברה צריכה להציע פתרון לכל הלך רוח שכזה? האם היא מחויבת לספק מענה לכל מי שמסרב להתחסן ולעשות עבורו התאמות במחיר של ויתור על החירויות הכוללות שלה? וכשבג"ץ קובע שסגירת השמיים אינה חוקתית, ולמעשה מסכן אותנו בכניסת וריאנטים חדשים שעלולים להחזיר את כל החברה הישראלית שנה אחורה, מי ישלם בחירותו את מחיר הפסיקה הזאת?
מחר בערב נשב סביב שולחן הסדר ונקבל תזכורת חמה מהיהדות בעניין המשמעות האמיתית של המושג "חופש". להגדה יש הבחנה מאוד נחרצת בהקשר הזה – בני ישראל יצאו ממצרים ביחד. הם ברחו בחיפזון ולא הספיקו לאפות לחם, ביחד. הם ישבו בבתים וסימנו את משקופיהם ביחד. כלב לא חרץ את לשונו. אם מישהו היה מחליט באותו רגע שהוא חייב, אבל חייב להספיק לאפות את הלחם שלו כי זוהי משאלת ליבו הייחודית על הקוסמוס, לא היו ישראל נגאלים. אם כלב היה מחליט שהוא חייב לנבוח את נביחתו החשובה על הפלנטה – דיינו.
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של איפוק, התגייסות וסולידריות, והוא מספק לנו תשובה מאוד ברורה לגבי סדר העדיפויות הראוי: קודם החירות של החברה, אחר כך החירות של היחידים. קודם להיות עם חופשי בארצנו, אחר כך "חופשי זה לגמרי לבד".
